עב"ל 23294-01-12

תקציר

בפסק דין זה דחה בית הדין ערעור שעסק בתביעה לפגיעה בעבודה המבוססת על תיאוריית המיקרוטראומה. הערעור הוכרע לאחר הסכם קדם ערעור שאפשר את מתן פסק הדין על בסיס טיעונים בעל פה ובכתב. בית המשפט חזר על הקריטריונים שנקבעו להוכחת מיקרוטראומה, המחייבים הוכחת תנועות חוזרות ונשנות דומות ורציפות דיין כדי לגרום לנזק מצטבר הפוגע ביכולתו של הפרט לעבוד. במקרה זה, בית הדין האזורי לא מצא כל ראיה לתנועות חוזרות ונשנות הקשורות להרמת ילדים או ציוד, ואף לא תמך בטענה של עמידה ממושכת. פעולותיו של המערער כללו תנועות שונות, לרבות הזזת חפצים ואינטראקציה עם ילדים, ולא בעמידה סטטית. בית הדין שקל את העדויות ודחה את גרסת המערער שטענה לעמידה והרמה רצופה לאורך כל יום העבודה. בנוסף, בעוד שפרשנויות רחבות יותר התקבלו במקרים של דליות בהן זוהתה עמידה ממושכת תחת מיקרוטראומה, הממצאים העובדתיים במקרה זה לא איששו עמידה ממושכת. לפיכך, לא היה בסיס להתייחס לשאלת ההכרה בעמידה ממושכת כגורם למיקרוטראומה. ההחלטה התקבלה ללא הטלת צווי הוצאות, בהתאם לנהלים המקובלים בתיקי ביטוח לאומי. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, והודעות נשלחו אליהם לאחר מכן.