תב"כ 2/20

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה נגד מעשה לכאורה של תעמולת בחירות תוך שימוש בכספי ציבור. העתירה נוגעת באופן ספציפי למודעת בחירות ששודרה על ידי המשיבה מס' 1, שלטענת העותרת מהווה תעמולה עבור שר הכלכלה. הצדדים אינם חולקים על כך שהפרסומת נעשתה תוך שימוש בכספי ציבור. השאלה המרכזית שנבחנת על ידי השופט היא האם הקמפיין מהווה תעמולת בחירות אסורה. השופט מציין כי מעורבותם או היעדרה של משרד הכלכלה או השר במערכת הבחירות אינה מכרעת. במקום זאת, יש להתמקד בשאלה האם ניתן לסווג את הפעולה, המתבצעת תוך שימוש במשאבים ציבוריים, כתעמולה על פי "מבחן הדומיננטיות". השופט מסביר כי המבחן מתחשב בגורמים כגון המרחק בין מבצע הפעולה לבין המועמד, מטרת הפעולה ועיתוי האירוע ביחס לבחירות. במקרה זה, השופט מכיר בסמיכות הקמפיין לבחירות, אך מדגיש את תכליתו החשובה של הקמפיין, שהיא הגנה על הצרכנים והענקת סמכויות אכיפה מנהליות. בנוסף, השופט מציין כי תחילת הקמפיין קדמה להכרזה על מועד הבחירות, ועיתוי הקמפיין מוצדק על ידי יישום התיקון לאחרונה. גורמים אלה, יחד עם היעדר אזכורו של השר בקמפיין, מובילים את השופט למסקנה כי המרכיב הדומיננטי בקמפיין הוא הסברתי ולא תעמולתי. לפיכך, הקמפיין אינו מפר את האיסור על תעמולת בחירות תוך שימוש במשאבים ציבוריים. אשר על כן, העתירה נדחית. השופט מבקש להעביר החלטה זו לבא כוח הצדדים המתמודדים בבחירות וליועץ המשפטי לממשלה.