ת"א 36947-09-17

תקציר

התובעת תבעה את הנתבעים בגין רשלנות בניהול לידתה והטיפול שלאחר מכן, שגרמו לה לאי יכולת להביא ילדים לעולם. השופטת פתחה בהתוויית חובת הזהירות שחבים אנשי מקצוע רפואיים כלפי מטופליהם, והדגישה כי היא נמשכת לאורך כל תהליך הטיפול. השופטת דחתה את טענת התובע לרשלנות, וקבעה כי הטיפול של הנתבעים היה סביר ומקצועי. השופטת ציינה כי ההחלטה על טיפול רפואי היא משימה מורכבת, ובמקרה זה החלטות הנאשמים התבססו על הנתונים הקיימים והיו סבירות. עם זאת, השופט מצא את הנתבעים אשמים בפגיעה באוטונומיה של התובעת בכך שלא סיפקו לה מידע מספק על מצבה, הסיכונים הכרוכים בכך והאפשרויות הקיימות במהלך הטיפול. היעדר הסכמה מדעת נבע מכך שהנתבעים לא גילו לתובע מידע חיוני, למרות שהטיפול עצמו היה סביר. השופטת הדגישה כי הסכמה לאשפוז אין משמעה הסכמה להליך רפואי כלשהו וכי היה מקום לתת לתובעת הזדמנות להביע את העדפותיה. השופטת פסקה לתובעת פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה שלה, וכן 35,000 ₪ שכר טרחת עורך דין ו-10,000 ₪ הוצאות. הסכומים היו אמורים להיות משולמים בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין. השופטת הכירה בהשפעה הרגשית של חוויית התובע אך הדגישה כי הפגיעה באוטונומיה, במקרה זה, נבעה מחוסר מידע ולא קשורה לתוצאות הטיפול.