עבע"ח 29910-06-25

תקציר

## ניתוח משפטי: ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין עיון בחומר חקירה (עבע"ח 29910-06-25) **מבוא:** החלטה זו של בית המשפט העליון (השופטת יעל וילנר) דנה בערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה בקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה הוגשה על ידי נאשם (להלן: "העורר") אשר יוחסו לו עבירות של סחר בנשק, נשיאת נשק ותחמושת וירי מנשק חם. עיקר המחלוקת נסובה סביב בקשתו של העורר לעיין בנוהל משטרתי להפעלת סוכנים סמויים, במטרה לבסס טענת הדחה על ידי סוכן משטרתי. **העובדות הרלוונטיות:** * כתב אישום הוגש נגד העורר בגין עבירות נשק, כאשר חלק מהעסקאות בוצעו מול סוכן משטרתי סמוי. * במהלך המשפט, לאחר תחילת פרשת התביעה, הגיש העורר בקשה לעיון בנוהל המשטרתי להפעלת סוכנים סמויים, בטענה כי הוא נדרש כדי לבסס טענת הדחה. * בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בנימוק של שיהוי ניכר, וכן לגופה – בקבעו כי הנוהל אינו חומר חקירה רלוונטי, שכן הוא נוגע להפעלת סוכנים באופן כללי ואינו נערך לצורך חקירתו הספציפית של העורר. כמו כן, נקבע כי טענת ההדחה היא טענה עובדתית שאינה קשורה לנוהל. * העורר טען בערר כי הנוהל נדרש לביסוס קו הגנתו, כי טענת המשיבה כי הנוהל אינו חומר חקירה סותר הנחיות פרקליט המדינה, וכי טענת השיהוי אינה תקפה שכן הצורך בבקשה התעורר רק לאחר עדות הסוכן. * המשיבה דבקה בהחלטת בית המשפט המחוזי, והוסיפה כי טענת ההדחה הועלתה עוד לפני עדות הסוכן, וכי הנחיות פרקליט המדינה אינן מבטיחות גלוי לציבור של הוראות הפעלת סוכנים. **ההלכה הפסוקה והעקרונות המשפטיים:** 1. **זכות העיון בחומר חקירה:** סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מעניק לנאשם זכות לעיין בחומר החקירה. זכות זו נגזרת מעקרון ההליך ההוגן, וקיימת פרשנות מרחיבה למונח "חומר חקירה", הכוללת ראיות שעשויות להועיל להגנת הנאשם, אף אם הן "בפריפריה" של האישום. עם זאת, ראיות שנגיעתן לאישום שולית ורחוקה אינן נכללות בגדר חומר חקירה. יש לאזן זכות זו עם זכויות עדים והאינטרס הציבורי. (פס' 9 להחלטה, אליו מפנים בש"פ 10787/06, בש"פ 91/08, בש"פ 3524/18, בש"פ 8762/18). 2. **חומר חקירה לעומת נהלים כלליים:** נקבע כי נהלים כלליים, שאינם נערכו או נאספו לצורך החקירה הספציפית, עשויים שלא להיחשב כחומר חקירה. (פס' 10 להחלטה, אליו מפנה בש"פ 4981/23). 3. **טענת הדחה (Entrapment):** טענה זו נוגעת למצבים בהם רשויות אכיפת החוק, באמצעות סוכן, גורמות לאדם לבצע עבירה שלא היה מבצע אלמלא פעולתם. השאלה אם פעולת הסוכן הייתה חוקית או חרגה מהמותר, עשויה להשפיע על קבילות הראיות. **ניתוח ההחלטה וחידושים משפטיים:** בית המשפט העליון, השופטת וילנר, דחה את הערר. הניתוח מתמקד בשני מרכיבים עיקריים: (א) מעמדו של הנוהל כ"חומר חקירה", ו-(ב) טענת השיהוי. * **מעמדו של הנוהל כ"חומר חקירה":** * **החידוש המרכזי** בהחלטה זו הוא בקביעה כי הנוהל המשטרתי להפעלת סוכנים סמויים, במקרה הנדון, **אינו מהווה "חומר חקירה"** כמשמעותו בסעיף 74 לחוק. בית המשפט הדגיש כי על אף הפרשנות המרחיבה לזכות העיון, הנוהל הינו מסמך כללי הנוגע להפעלת סוכנים באופן כללי, ולא נערך או נאסף באופן ספציפי לצורך החקירה בעניינו של העורר. * בית המשפט שקול את הנוהל במעמד צד אחד, וקיבל הבהרות מהגורמים המקצועיים. על בסיס עיון זה, שוכנע בית המשפט כי הנוהל **אינו רלוונטי לכתב האישום** ו**אינו עשוי לסייע להגנתו של העורר**. * ההבחנה שנעשתה כאן הינה משמעותית. היא מבחינה בין הוראות חוקיות, כללים ונהלים כלליים, לבין ראיות קונקרטיות שנאספו לצורך תיק ספציפי. בעוד שהאחרונות נכללות בזכות העיון, הראשונים עשויים שלא להיחשב ככאלו, אלא אם כן יש להם נגיעה ישירה ומוחשית לביסוס טענות הגנה או להצגת תמונה מלאה של נסיבות ביצוע העבירה. * הקביעה כי טענת ההדחה, אף אם היא אמיתית, אינה קשורה בהכרח לנוהל, מחזקת את ההחלטה. גם אם הסוכן פעל בניגוד לנוהל, לא הוכח כי הדבר מהווה פגם קונסטיטוציוני או משפטי שניתן לגלותו באמצעות עיון בנוהל עצמו. טענת ההדחה היא טענה עובדתית, והוכחתה עשויה להתבסס על ראיות אחרות, ולאו דווקא על תוכן הנוהל. * ההתייחסות להנחיות פרקליט המדינה: בית המשפט לא נדרש באופן ישיר לסתירה לכאורה שטען העורר, אך עצם הדחייה של הבקשה על בסיס אופי הנוהל, מרמזת כי גם אם קיימות הנחיות לחיסיון, הן אינן גורפות ומחייבות בכל מקרה. * **טענת השיהוי:** * בית המשפט המחוזי קבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, כשנה וחצי לאחר הגשת כתב האישום, באופן ששיבש את סדר ההליך. * בית המשפט העליון אינו מתערב בקביעה זו, אף כי אינו מרחיב את הדיון בה. העובדה שבית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה, מחזקת את התפיסה כי בהליכים פליליים, שיהוי בלתי מוצדק בהגשת בקשות פרוצדורליות יכול להוות עילה לדחייתן, במיוחד כאשר הדבר פוגע ביעילות ההליך. * הטענה כי הצורך בבקשה התעורר רק לאחר עדות הסוכן, נדחתה למעשה, שכן גם בטענה זו אין כדי להצדיק שיהוי כה משמעותי, בפרט כאשר העורר כבר העלה טענת הדחה עוד קודם לכן. **סיכום והשלכות:** החלטת בית המשפט העליון בעניינו של עמאר מוג'הד מהווה דוגמה ליישום עקרון האיזון בין זכות הנאשם לעיין בחומר חקירה לבין אינטרסים ציבוריים, לרבות יעילות ההליך השיפוטי ושמירה על פעילות חיונית של המשטרה. ההחלטה מחדדת את הגבולות של המונח "חומר חקירה" בהקשר של נהלים פנימיים של רשויות אכיפת החוק. היא מבהירה כי אין בנמצא זכות עיון אוטומטית בנהלים אלו, אלא יש להוכיח את הרלוונטיות והנחיצות שלהם להגנת הנאשם באופן קונקרטי. במקרה זה, הנוהל נתפס כמסמך כללי, שחשיפתו לא היה בה כדי לסייע להגנת העורר, ולכן לא נחשב כחומר חקירה. בנוסף, ההחלטה מדגישה את חשיבות הטיפול בבקשות פרוצדורליות במועדן, ואת הקשיים שעלולים לנבוע משיהוי בהגשתן. ההחלטה אינה קובעת הלכה חדשה באופן גורף ביחס לנהלי הפעלת סוכנים, אך היא מציבה קו מנחה ברור כיצד יש לבחון בקשות לעיון בנהלים כאלה, תוך הדגשת הצורך בהוכחת רלוונטיות וצורך קונקרטי להגנת הנאשם.