בר"מ 3535/23

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין ההסכמה הנדרשת לפטור מארנונה. בערר, שהוגש על ידי מנהל הארנונה, נטען כי למנהל יש סמכות להעניק הנחות בארנונה לבעלי נכסים ריקים ללא הסכמת הבעלים, כמפורט בתקנה 13. המשיב, לעומת זאת, סבר כי על המנהל לקבל תחילה את הסכמת הבעלים בטרם ייתן הנחות כלשהן, תוך שהוא מפנה למקרה קודם של צביאל שהמליץ על הליך כזה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב, והביא את מנהל הארנונה להגיש ערעור נוסף, הפעם לבית המשפט הגבוה לצדק. עם זאת, גם בג"ץ דחה את העתירה, בקובעו כי היא אינה עומדת בדרישות רשות הערעור, שכן היא מתמקדת בעיקר בפרשנות שגויה של החוק, שאינה עילה לקבלה כשלעצמה. בית המשפט הבהיר כי אין להבין את החלטתו כתואמת את פרשנותו של בית המשפט המחוזי לפרשת צביאל, אלא כי ההמלצה באותו מקרה לא שינתה את המצב המשפטי. בפסק הדין הודגש כי הסירוב למתן רשות ערעור אינו מהווה אשרור של פרשנותו של בית המשפט המחוזי וכי ההמלצה בעניין צביאל ברורה מאליה ואינה משנה את המסגרת המשפטית הקיימת. בית המשפט הגבוה לצדק סיים את דבריו בהדגישו כי החלטתו מוגבלת לנסיבות הספציפיות של המקרה ואינה מורה על הוצאות.