ע"פ 460/89

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעור על ההחלטה לאשפז את המערער לפי סעיף 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, בשל אי יכולתו לעמוד לדין באשמת רצח וניסיון רצח. סניגורו של המערער טען כי יש להורות על אשפוז לפי סעיף 6(ב) לחוק, שכן המערער, שהודה בעובדות העיקריות של כתב האישום, לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה עקב מחלת נפש. הסנגור ביקש למנוע העמדה עתידית לדין בגין אותן עבירות. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי מאחר שנבצר מהמערער לעמוד לדין, יש לעצור את ההליכים ולהורות על אשפוז לפי סעיף 6(א). זאת, משום שמחלת הנפש של המערער מעכבת את בירור האשמה, וקודמת לאינטרס הציבורי בהעמדתו לדין. יתר על כן, בית המשפט הסביר כי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי קובע חריג להפסקת הליכים נגד נאשמים חולי נפש, ומאפשר להגנה לטעון לזיכויו של הנאשם. עם זאת, סעיף זה חל רק כאשר הנאשם מסוגל להשתתף במשפט. מאחר שהמערערת אינה עומדת בקריטריון זה, הופסקו ההליכים בצדק, והערעור נדחה. פסק הדין ניתן פה אחד בין השופטים ט' אור, א' גולדברג וש' אלוני.