עמ"ש 7351-10-12

תקציר

השופט, השופט ברנר, בחן ביסודיות את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים והגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור. ראשית, פסק הדין התבסס על מספר קביעות עובדתיות, אשר בדרך כלל אינן מתערבות על ידי ערכאת הערעור. ממצאים אלה כללו את הכרתו של המערער בעבר בזכויות אחיו בעיזבון, את חוסר פעולתו להשבחת העיזבון ואת הסכמת המשיבים להמשך החזקתו מתוך חמלה. ממצאים אלה, בהיותם עובדתיים, אינם מצדיקים התערבות בערעור. בנוסף, אישר השופט את ההחלטה לגופה, בנימוק של השתק שיפוטי, בהתחשב בכך שהמערער טען בעבר כי לאחיו זכויות בעיזבון. השופט התייחס גם להחלטה משקמת משנת 1997 שהכירה בעיזבון כשייך ליורשי המנוח והורתה על מינוי כונס נכסים שינהל את מכירתו. החלטה זו, שאושרה על ידי ערכאות גבוהות יותר, תומכת אף היא בתפיסה כי הזכויות בעיזבון שייכות ליורשים ולא למערער. יתר על כן, השופטת הסבירה כי המושג המשפטי של "בן יורש", המקנה זכויות מסוימות, לא היה קיים בעת פטירת המנוח, וגם אם כן, המערער לא עמד בקריטריונים הנדרשים. תחת זאת, חל צו הירושה שניתן בשנת 1978 לאחר פטירת המנוח, המזכה את המערער בשביעית בלבד מהעיזבון, בדומה לאחיו. השופט ברנר התייחס גם לטענות המערער בדבר תקופות החזקה וההתיישנות, ומצא אותן חסרות בסיס. הסכמת המשיבים להשאיר את המערער בעיזבון לא היוותה הגבלה על זכויותיהם, מה גם שהיא הונעה מחמלה. יתר על כן, השופט הדגיש כי פירעון החובות של המערער – שאותם צבר בעיקר – לא הקנה לו זכויות קנייניות בעיזבון. בנוסף, נדחתה טענת המערער כי החזיק לרעה בנכס, שכן הוא לא הוכיח כי חלה הרעה במצבו עקב שתיקת המשיבים. השופט דחה גם את טענת המערער כי יש להעניק לו את הקרקע באמצעות המחאת זכויות ללא הליך מכרזי, והסביר כי תקנה זו נתונה לשיקול דעת ואינה חלה על סכסוכים בין יורשים. לבסוף, דחה בית המשפט את בקשת המערער להציג ראיות נוספות, שכן ניתן היה להגישה קודם לכן ולא היה משמעותי דיו כדי להצדיק חריגה. משכך, קבע השופט ברנר כי יש לדחות את הערעור, ובכך קידם את עמדת המשיבים. פסק דין זה אושר על ידי סגני השופטים ישעיהו שנלר וקובי ורדי, והותיר את המערער אחראי להוצאות המשיבים, בסך כולל של 23,600 ₪.