ד"נ 13/67

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת בין חברת ביטוח ללקוחותיה על היקף הכיסוי הביטוחי בעקבות תאונת דרכים. חברת הביטוח טענה כי הלקוח הסכים להפחית את הכיסוי מאחריות מקיפה לאחריות כלפי צד שלישי רק ימים ספורים לפני התאונה. הלקוח הכחיש זאת וטען כי השינוי דורש הסכם בכתב, שהחברה אינה יכולה לספק. המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 2 לחוק הביטוח העות'מאני, הקובע כי חוזה ביטוח "חייב להיות בכתב". דעת הרוב של השופטים ברנזון, מני וזוסמן קבעה כי דרישת הכתב היא לראיות בלבד ואינה פוסלת שינוי מוסכם בעל פה בחוזה הביטוח. הם הדגישו את ההשלכות המסחריות של פרשנות מחמירה ואת נטייתם של בתי המשפט בישראל לפרש דרישות פורמליות באופן ליברלי. השופט זילברג, ממלא מקום הנשיא, התנגד ועמד על כך שחוזה הביטוח, שינויו וביטולו מחייבים הסכם בכתב. הוא טען כי הפורמליות מגנה על אנשים מפני החלטות חפוזות ומבטיחה בהירות בחוזי ביטוח מורכבים, במיוחד בהתחשב בכך שהחוק העות'מאני עוקב אחר החוק הצרפתי בדרישה להודעות נוטריוניות. יתר על כן, הוא טען כי החוקים המודרניים דורשים לעתים קרובות פורמליות כדי לשמור על זכויות ולשמור על הסדר. השופט קיסטר הסכים עם דעת הרוב, אך מטעמים שונים, וסבר כי אופיו של החוזה והיעדר זכויות של צד שלישי פירושם שהדרישה בכתב היא לראיות בלבד. פסק הדין ברע"א 280/66, שפסק לטובת המשיב, בוטל אפוא, והחלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את תביעת המשיב הוחזרה.