ע"א 509/81

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לפרשנות התקנות המסדירות את העלאת שכר הדירה לשוכרים עסקיים מכוח חוק הגנת הדייר. הסוגיה הספציפית היא משמעות הביטוי "דמי שכירות ששולמו ערב תחילתן של תקנות אלה" בהקשר של מערכות תקנות עוקבות המתקנות את חיובי דמי השכירות המרביים המותרים. בית המשפט מפרש ביטוי זה כמתייחס לדמי השכירות שהשוכר היה חייב לשלם בפועל לפני התקנת התקנות המתקנות, אשר עשויים להיקבע על ידי בית משפט או להסכים עליהם. אחריות זו היא המפתח, ולא הסכום ששולם בפועל בעת כניסת התקנות החדשות לתוקף. כדי לקבוע את דמי השכירות המגיעים, על בעלי הדירות לנקוט צעדים פרואקטיביים במהלך תוקפן של כל מערכת תקנות, כגון דרישה לתשלומי שכר דירה מוגדלים או פתיחת הליכים משפטיים. אם לא יעשו כן, הם לא יוכלו לתבוע את ההטבות של תקנות מתקנות חדשות, ודמי השכירות המגיעים מבוססים על השיעור ששולם בפועל ביום חקיקתן. במקרה הספציפי הנדון, בית המשפט דוחה את ערעורו של השוכר על פסק דין שקבע את דמי השכירות על 700 ל"י לפי התקנות משנת 1979, וקבע כי המשכיר פעל בהתאם לנהלים הנדרשים. פסק הדין מדגיש את הצורך בפרשנות סבירה והגיונית של התקנות, תוך ציון תפקידם של שיקולי יעילות כלכלית. דעת הרוב דוחה את הרעיון שדמי השכירות ששולמו בפועל בעת התקנת התקנות החדשות צריכים להיות בסיס לחישובים, שכן הדבר עלול להוביל לתוצאות בלתי צודקות המבוססות על נסיבות פרוצדורליות.