עמ"נ 51214-09-17

תקציר

הערר מתייחס להיטל השבחה שהוטל על חלקת מקרקעין בעקבות אישור תכנית מתאר מקומית. המערערת טענה כי השימוש המיטבי בנכס טרם מימוש התכנית היה לדיור מוגן, דבר שיעלה משמעותית את ערכו, וכן כי אין להפחית משווי הנכס בשל הכללתו ברשימת השימור. המשיב טען כי התכנית אינה מאפשרת דיור מוגן וכי יש להפחית מערכו של הנכס במצב הקודם בשל היותו ברשימת השימור, דבר המגביל את שימושיו הפוטנציאליים. בית המשפט מצא כי הגדרת התכנית ל"מבנה ציבור" אינה כוללת בתי דיור מוגן וכי פרשנותה של המערערת לשימוש המיועד בתכנית אינה סבירה. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת המערערת כי אין להפחית מערכו של הנכס במצב הקודם בשל הכללתו ברשימת השימור. בית המשפט קבע כי על פי חוק התכנון והבנייה, רשימת השימור אינה תכנית מאושרת כחוק, ולכן אינה יכולה להצדיק ירידת ערך הנכס. יתר על כן, עקרון השוויון קובע כי יש להתייחס לציפיות השוק לנזק פוטנציאלי לנכס עקב פעולות תכנוניות כמו לציפיות השוק לרווחים פוטנציאליים. לפיכך, אין להפחית משווי הנכס במצב הקודם בשל הכללתו ברשימת השימור, והערעור התקבל באופן חלקי. התיק הוחזר לוועדת הערר לבחינה מחודשת של היטל ההשבחה לאור פסק הדין.