עמ"י 24713-05-16

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לשתי סוגיות מרכזיות הנוגעות לערעור על החלטת בית משפט שלום. הראשונה נוגעת לחוקיות תפיסת המחשבים הניידים והטלפונים הניידים של המערער ("הכובשים") לאחר מעצרו, והשנייה נוגעת לדחיית בקשתו לעזוב את הארץ לתקופה שהוגדרה כתקופה ממושכת. בית המשפט מוצא כי תפיסת התופסים הייתה כדין, שכן טענת המערער כי הם נתפסו שלא כדין לפי סעיף 32(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי, המגן על מחשבים המהווים חלק בלתי נפרד מהפעילות העסקית, אינה מתקיימת. בית המשפט מפרש את ההוראה באופן הפוטר את המשטרה מהצורך לבקש צו בית משפט בגין כל תפיסת מחשב, במיוחד לאור העובדה שהמכשירים המדוברים משמשים פעמים רבות לצרכים אישיים, ולא למטרות עסקיות בלבד. עוד מדגיש בית המשפט כי סמכותה של המשטרה לתפוס מחשב ולהחזיקו לצורכי חקירה קצובה בזמן, ומתנה את המשך החזקת הפריטים שנתפסו במתן טיעונים משכנעים. במקרה דנן, יש להחזיר את המחשבים למערערת בתוך שבעה ימים, אלא אם כן המשיב יציג הצדקות תקפות להמשך החזקתם. אשר לבקשת היציאה, בית המשפט מכיר בזכות החוקתית לחופש תנועה, אך גם מכיר באינטרס הציבורי בהשלמת חקירות ובחשש מפני בריחת המערער מן הדין. המשיב נדרש להוכיח יסוד סביר לחשש כזה. בית המשפט קובע כי איסור מוחלט על יציאה מהארץ אינו מוצדק, מה גם שהחקירה מתקרבת לסיומה. תחת זאת, יש לאפשר למערער לנסוע, בתנאי שיפקיד ערבויות מתאימות ובתנאים הקובעים תקופת נסיעה קצובה. סכום הערבויות צריך להיות תואם באופן סביר ליכולותיה הכלכליות של המערערת. בית המשפט מציע תקופה של 30 יום להמשיב להשלים את חקירתו ולספק נימוקים תקפים להארכת איסור הנסיעה, שלאחריהם יוכל המערער להגיש בקשה להיתר נסיעה, אלא אם יתעוררו התפתחויות חדשות משמעותיות. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל בחלקו, כאשר המערער אמור לקבל את תופשיו בתנאים מסוימים, ואיסור התנועה ייבחן מחדש בתוך פרק זמן מוגדר. ההחלטה תבוצע באופן מיידי, וחומר החקירה יתקבל במשרדי בית המשפט.