ע"א 101/74

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך מסחרי מורכב בין שתי חברות תובעניות, סולידריות ורייכמן, לבין שתי הנתבעות, ורד ומקורות, שנבע מפרויקט בנייה רחב היקף באוגנדה שהתפרק לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין אוגנדה לישראל בשנת 1972, שהוביל לגירוש ישראלים מהמדינה. ליבת המחלוקת נסובה סביב הסכם כתוב שנחתם בין הצדדים בדצמבר 1971 בדבר רכישת ציוד על ידי התובעים והעברת עבודות הבנייה מוורד לתובעים. התובעים ערערו על החלטת קדם משפט של בית המשפט המחוזי שהגבילה אותם מלהציג ראיות מסוימות ומחקה חלקים מתביעתם. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי ההסכם הסופי בכתב בין הצדדים הוא סופי ולא ניתן לסתור אותו באמצעות משא ומתן או הסכמים זמניים שנעשו במהלך תקופת המשא ומתן. ראיית הנולד של הצדדים והתחשבותם בסיכול אפשרי של החוזה עקב אירועים בלתי צפויים, כגון הידרדרות היחסים הדיפלומטיים, במסגרת ההסכם עצמו, מנעו מהתובעים לתבוע מניעה לפי חוק החוזים. בית המשפט גם דחה את טענות התובעים שניסו להבחין בין מהותו האמיתית של ההסכם לבין תנאיו הכתובים, וציין כי הצדדים, בהיותם עסקים מתוחכמים, קיבלו על עצמם את הסיכונים הגלומים בעסקאות ספקולטיביות מסוג זה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי התובעים אינם יכולים לבסס את טענותיהם על מעשים בלתי חוקיים, כגון תשלום שוחד לרשויות אוגנדה, וכי הוראות הצדק והיושר אינן מצדיקות את שחרורם מחובותיהם על פי ההסכם. בנוסף, בית המשפט לא אפשר לתובעים להציג ראיות המנוגדות להסכם הכתוב, ובכך אישר את העיקרון לפיו על הצדדים לכבד את הסכמיהם כדי לשמור על סביבה מסחרית בריאה. הערעור שכנגד, שהוגש על ידי הנתבעים, התקבל באופן חלקי, מה שהגביל עוד יותר את יכולתם של התובעים להציג טענות וראיות מסוימות שאינן קשורות לעניין הנדון. לשופט לנדוי, שכתב את פסק הדין, הצטרפו השופטים עציוני ושרשבסקי. התוצאה המעשית של פסק הדין הייתה שהתובעים הוגבלו במידה רבה על ידי תנאי ההסכם הכתוב, וערעורם נדחה, בעוד שערעורם הנגדי של הנתבעים התקבל באופן חלקי.