ת"א 1464/03

תקציר

הכרעת הדין דנה בשתי טענות מרכזיות שהעלה הנאשם. הראשונה נוגעת להחלטת התובעים שלא להתנגד לקביעת שווי הקרקע על ידי השמאי הממשלתי, הנתפסת כצעד מקדמי שהיה צריך להיעשות בטרם פנייה לבית המשפט. השופט מצדד בתובעים בנושא זה, ומצביע על פגמים שונים בהליך ההתנגדות, לרבות ניגוד עניינים בהליך השמאות והיעדר מסגרת חוקית להחלטות ניהול מקרקעין. הטענה השנייה נוגעת ליכולתם של התובעים לטעון ל"תרומה לשמו הטוב של המקום", סוגיה שנדונה בעבר בבית המשפט העליון. הנתבע סבור כי טענה זו מיושבת, אך השופט חולק עליה וקובע כי המקרה הנוכחי שונה מפסקי דין קודמים שכן מדובר בניסיון לתקן פגם בהליך שומת המקרקעין, ולא בתביעת פיצויים. השופט ממשיך ודן לגופו של עניין, בוחן את הליך השמאות ואת תפקידן של תשתיות פיזיות ומוניטין קהילתי (המכונה גם "תשתיות-על") בקביעת ערכי הקרקע. השמאים מטעם התובעים טוענים כי יש להפחית את שווי הקרקע בעלות תשתית העל, ואילו שמאי הנתבעת סבור כי יש להותיר את שווי השוק של הקרקע ללא שינוי. השופט מצדד בתובעים בנקודה זו, ומציין כי הליך השמאות הקיים אינו מביא בחשבון כראוי את תרומתם של המתנחלים. עם זאת, השופטת מכירה גם בכך שהתובעים לא הביאו ראיות מספיקות לתרומתם הישירה לתשתיות העל, ולכן יש להחיל הפחתה חלקית בלבד בערך הקרקע. ערך מופחת זה ישמש לאחר מכן לחישוב דמי החכירה. באשר לתביעות לפי חוק הגנת הצרכן וחוק ההגבלים העסקיים, השופטת אינה מוצאת לנכון להרחיב בנקודות אלה, שכן הממצאים הקודמים נותנים מענה מספק לטענות התובעים. השופט פוסק לטובת הנתבע גם בנושא מע"מ, וקובע כי הנתבע, כעוסק מורשה, מחויב לגבות אותו. מסקנת פסק הדין היא כי התובעת מספר 1 אינה זכאית להחזר, אך שווי הקרקע יופחת לצורך מוניטין, וערך מופחת זה ישמש לחישוב דמי החכירה שלה. התובעים 2 ו-3 אינם זכאים לסעד נוסף, ואילו התובעים 4 ו-5, להם צאצאים בגירים הזכאים להקצאת קרקע, זכאים לניכוי ערך המוניטין מערך הקרקע, אשר ישמש לאחר מכן לחישוב דמי החכירה שלהם. גם תובע מספר 6 מצליח חלקית בתביעתו. השופט מורה לנתבע לשאת בהוצאות התובעים 1, 5-4 ו-6, בסך כולל של 40,000 ₪, וכן פוסק לתובעים אלה הוצאות משפט בסך 7,500 ₪.