ב"ל 27077-02-22

תקציר

התובע, שנפגע בתאונת עבודה ביום הראשון לעבודתו כעצמאי, עבד לסירוגין כשכיר לאורך השנים והיה מבוטח ככזה תקופות ארוכות. המחלוקת העיקרית היא כיצד יש לחשב את שכרו הרגיל של התובע כדי לקבוע את גובה דמי הפגיעה שלו, מה גם שהוא לא היה עובד באופן עקבי והרוויח את רוב הכנסתו כעצמאי. בית הדין נדרש לבחור בין חלופות רגולטוריות שונות לחישוב תשלומי השכר. השופט החליט כי שיטת החישוב המתאימה היא תקנה 2(3), החלה על עובדים שכירים שאינם עובדים יומיים קבועים ומקבלים שכר עד רבע מהשנה למשך פחות מ-75 ימים. על פי תקנה זו, השכר הרגיל מחושב על פי תקנה 5, הרואה את שכרו הממוצע של העובד כפול 60 וחלקי 90, או שכר משוער שנוסף לשכר הרבעוני ומחולק ב-90 אם העובד עבד פחות מ-40 יום באותו רבעון. מאחר והתובע עבד פחות מ-40 יום, השכר המשוער יחושב על ידי הכפלת השכר היומי הממוצע במספר ימי ההיעדרות, שבמקרה זה לא הוכחו, ומספר הימים ברבעון. השכר הרגיל ייקבע בהתאם לחודשים שקדמו לתאונה, יולי עד ספטמבר או אוגוסט עד אוקטובר, לפי המקובל בדמי הפגיעה. עוד ציינה השופטת כי השיטות האחרות שהציע התובע אינן ראויות: תקנה 2(1) אינה ישימה שכן התובע שולם לפי יום ולא לפי חודש, וההערכה המוצעת של הכנסתו החודשית כעצמאי היא שרירותית ואינה מבוססת על ראיות. לפיכך קבעה השופטת כי על הנתבעת לחשב את שכרו הקובע של התובע על פי התקנה שנבחרה והפרמטרים שנקבעו. הנתבע יישא גם בהוצאות התובע בסך של 3,000 ₪.