סע"ש 53368-02-21

תקציר

התובעת, אישה בת 63 שהועסקה על ידי הנתבעת במשך 24 שנים, פוטרה במהלך משבר הקורונה. היא הגישה תביעה נגד הנתבעת, מעסיקתה, בגין פיטורים מפלים מחמת גיל ומין. השופטת פתחה וקבעה כי עקרון השוויון הוא עקרון יסוד במשטר דמוקרטי. אפליית עובדים מבוגרים היא חמורה במיוחד ועל בית הדין לבחון את תוצאות הפיטורים ולא את הכוונה העומדת מאחוריהם. זכותו של המעביד לנהל את מקום העבודה מוגבלת על ידי עקרון השוויון. לאחר מכן פנתה השופטת לפרטי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וציינה כי נטל ההוכחה מוטל על המעסיק אם העובד יכול להביא ראיות ראשוניות לפיטורים מפלים. במקרה דנן, התובעת הציגה ראיות אלו, והנתבעת לא סתרה די הצורך את טענותיה, מה שהוביל את השופטת למסקנה כי גילה של התובעת היווה שיקול בפיטוריה. למרות שנוהל הדיון נוהל בדרך כלל, השופט שוכנע כי ההליך נגוע באפליה מחמת גיל. עם זאת, השופטת לא השתכנעה כי התובעת סיפקה די ראיות כדי לתמוך בטענתה לאפליה מגדרית. באשר לפיצוי, פסקה השופטת לתובע 60,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, שכלל פיצוי בגין הליך השימוע ורכיבים נוספים בתביעה. השופטת דחתה את בקשת התובעת לפיצוי ממוני, שכן היא לא סיפקה ראיות מספיקות לנזק כספי. לאחר מכן התייחסה השופטת לתביעתה של התובעת לגמול שעות נוספות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, וקבעה כי תפקידה של התובעת אינו נופל תחת אף אחד מהחריגים הקבועים בחוק, ולכן חל עליה החוק. התובעת לא הוכיחה די הצורך את שעות עבודתה בפועל, והשופטת קיבלה את החישוב החלופי של הנתבעת לשעות נוספות, שהסתכם בסך 36,046 ₪. בסיכומו של דבר, חויב הנתבע לשלם לתובע 60,000 ₪ פיצוי לא ממוני, 36,046 ₪ עבור שעות נוספות ו-20,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין. כל ערעור יש להגיש תוך 30 יום לבית הדין הארצי.