עת"מ 32635-03-22

תקציר

העותרים, שירשו שלושה נכסים מסבתם, ערערו על הליכי הרשות המקומית לגביית ארנונה מהם. העותרים טענו כי הם לא היו הבעלים של הנכסים במשך כל תקופת החוב וכי החיובים הוטלו עליהם בדיעבד. עוד טענו להתיישנות ושיהוי מצד הרשות. הרשות המקומית, לעומת זאת, נוהגת לגבות כספים שונים מהתושבים עבור שירותים מוניציפליים ורשאית לנקוט בהליכי גבייה. הסוגיות העיקריות שעמדו להכרעת בית המשפט היו זהות בעלי הנכסים והמחזיקים בתקופה הרלוונטית, טענות העותרים בדבר התיישנות ושיהוי בגביית החובות, וטענת הטלת חיובים בדיעבד. השופט קבע כי חזקה על הרישום בספרי המקרקעין כי הוא משקף נכונה את העובדות, והשתהות העותרים בשינוי רישום הבעלות פגעה בעקרונות האמינות של מרשם המקרקעין. בנוסף, השופט מצא כי העותרים היו מודעים לחובות במשך שנים רבות ואף פתחו בהליכים משפטיים נגד העירייה בנוגע לחובות אלה. בכך דחתה השופטת את טענת העותרים כי העירייה התמהמהה בגביית החובות. באשר לתקופת ההתיישנות, התייחסה השופטת לרישום שעבוד על הנכס בשנת 2017 והחילה את סעיף 20 לחוק ההתיישנות, הקובע כי הזכות לפירעון השעבוד אינה מושפעת מתקופת ההתיישנות. השופט דחה גם את טענת העותרים בדבר הטלת חיובים רטרואקטיבית, והדגיש כי החובה לשלם ארנונה מוטלת על בעל הנכס. לבסוף קבע השופט כי האינטרס הציבורי בשוויון בנטל המס ועקרון גביית המס הריאלית מצדיקים את החיוב הרטרואקטיבי במקרה זה. לפיכך דחתה השופטת את העתירות וקבעה כי אין צורך לדון בטענת העירייה בדבר השיהוי בהגשת העותרים.