עמ"נ 265/06

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למחלוקת בנושא ארנונה בתל אביב. המערערת, שבבעלותה נכס בגודל מוכר של 112 מ"ר, שילמה מיסים על שטח קטן יותר של 79 מ"ר מאז רכשה את הנכס בשנות השבעים. בשנת 1998 ניסתה העירייה לתאם מדידה של הנכס כדי לטפל בפערים בגודל הרשום של הנכס, אך המערערת סירבה בנימוק של "פגיעה בפרטיות". סירוב זה הביא לכך שהעירייה הגישה בקשה רשמית למדידה, שלטענת המערערת לא קיבלה. למרות זאת, לא בוצעה מדידה, והנכס המשיך להיות במס חסר. בשנת 2005 הוציאה העירייה חשבון מס רטרואקטיבי לשבע השנים הקודמות, התואם את המסים לגודלו האמיתי של הנכס. המערערת ערערה על החלטה זו, בטענה כי לעירייה אין סמכות לגבות תשלום רטרואקטיבי. הפסיקה בעניין זה, כפי שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, אכן אינה מצדדת בתיקונים רטרואקטיביים בשומות הארנונה. עם זאת, ישנן נסיבות חריגות שבהן חיובים רטרואקטיביים כאלה מותרים, ובית המשפט מצא כי זהו אחד ממקרים אלה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהאינטרס הציבורי בקיום החוק ובגביית המסים הנכונים הוא בעל חשיבות עליונה, במיוחד נוכח אי שיתוף הפעולה של המערערת ומודעותה לאי ההתאמה. ההחלטה הושפעה גם מהצורך למנוע עידוד אי-ציות ושיבוש חקירה בנוגע לעובדות הנכונות בנוגע לתשלומי ארנונה. השופט דחה את טענות המערער בדבר אפליה, אופיים הבלתי סביר של חיובים רטרואקטיביים ואכיפה שרירותית כבלתי הגיוניות וחסרות בסיס. לפיכך, הערר נדחה, וההחלטה הקודמת לטובת זכות העירייה לגבות תשלום רטרואקטיבי התקבלה. בנוסף, חויב המערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.