ע"פ 9302/17

תקציר

הנאשם ערער על הרשעתו ועל גזר דינו בגין עבירות מין שבוצעו בקטינה וטען כי המתלוננת הסכימה למעשים. בית המשפט בחן תחילה את קו ההגנה החדש של הנאשם הטוען להסכמה, ומצא אותו סביר ומעוגן בראיות, המצדיק בחינה לגופה. לאחר מכן בחן בית המשפט את חומר הראיות ומצא כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי הנאשם ביצע עבירות מין ללא הסכמת המתלוננת. על אף שראיות מסוימות היו יכולות לתמוך בטענת ההגנה להסכמה, קבע בית המשפט כי ספק סביר מחייב עיגון ממשי במכלול הראיות, שהיה חסר במקרה זה. בית המשפט דן ודחה כל אחת מטענות הנאשם בנוגע להסכמה, ומצא אותן בלתי משכנעות או שאינן עולות בקנה אחד עם ראיות אחרות. יתר על כן, הצטברות כל הטענות לא ביססה ספק סביר בדבר העדר הסכמה. בית המשפט גם לא מצא עילה להתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הנמוכה יותר, אשר לקח בחשבון נסיבות מחמירות ומקלות ולא היה חמור יתר על המידה. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על חקירת עבירת המין בתיק זה בשל חוסר רגישותה וחוסר מקצועיותה, לרבות ניהול לקוי של העימות בין המתלוננת לנאשם, ואי השגת הראיות הדרושות. עם זאת, הערעור על גזר הדין וגזר הדין נדחה פה אחד, כאשר רק השופט מלצר חלק על חלקו והציע הפחתה של שנה בעונש.