תע"א 6242/09

תקציר

התובע, צלם במקצועו, תבע את הנתבעים לפיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות לאחר שעבד עמם במשך כ-12 שנים. הנתבעים טענו כי התובע הוא צלם עצמאי ולא עובד שלהם, ולכן הוא אינו זכאי לתשלומים המבוקשים. בית המשפט בחן את מערכת היחסים בין הצדדים על פי המדדים והעובדות שהוצגו, תוך יישום מבחן האינטגרציה ומבחנים נלווים נוספים לקביעת מהות היחסים. מהראיות עולה כי התובע השתלב במבנה הארגוני של הנתבעים, עבד באופן שוטף כצלם ראשי בימים קבועים והשתמש בציוד הנתבעים. כמו כן, לא היה לו סיכון כלכלי בעבודתו והוא היה תחת פיקוחם של הנתבעים. על סמך ממצאים אלה הגיע בית הדין למסקנה כי בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד מעביד. באשר לבקשת הנתבעים לקיזוז, קבע בית הדין כי התובע לא פעל בחוסר תום לב וכי השכר שקיבל כפרילנסר לא היה גבוה משמעותית מהשכר שהיה מקבל כשכיר. לפיכך, הנתבעים לא היו זכאים לקיזוז. בית המשפט אף קבע את שכרו של התובע לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות וקבע כי הוא צריך לעמוד על 9,000 ₪ לחודש. מאחר והתובע פוטר ללא הודעה מוקדמת, הוא היה זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, המחושב על בסיס השכר שנקבע. בית המשפט דחה את תביעת התובע לדמי הבראה ונסיעות, שכן מהראיות עולה כי רכיבים אלה נכללו בשכרו הכולל של התובע והוא הסכים לכך במפורש. עם זאת, התובע היה זכאי לדמי פדיון חופשה, אשר הנתבעים לא שילמו לו במהלך עבודתו. בית המשפט חישב סכום זה כ-28,200 ₪. תביעת התובעת לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא פגם בהתנהלות הנתבעים. הם הודיעו לתובע על סגירת האולפנים, והוא הודה שידע על כך זמן קצר לאחר שזה קרה. לסיכום, חויבו הנתבעים לשלם לתובע פיצויי פיטורים, פיצויים בגין אי מתן הודעה מוקדמת, דמי פדיון חופשה ו-10,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין, כל זאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.