ת"א 2068/01

תקציר

התובע, שניהל מפעל קרמיקה, תבע את מחלקת עבודות ציבוריות על כך שלא פיצתה אותו כראוי לאחר שאדמתו הופקעה כדין פעמיים, פעם אחת בשנת 1980 ופעם אחת בשנת 1996, לצורך סלילת כבישים. התובעת חכרה את הקרקע המדוברת מעיריית רמלה בשנת 1961 למשך שנתיים עם אופציה לרכישה, אך מעולם לא השלימה את המכירה. התובע טען כי יש לו זכות, או לפחות טובת הנאה במקרקעין. הנתבע טען כי זכויותיו של התובע אינן לגיטימיות שכן לעירייה לא הייתה סמכות להעניק לו זכויות אלה, ולכן הוא אינו זכאי לפיצוי בגין ההפקעה. בית המשפט קבע, כי אמנם לתובע היה אישור העירייה להשתמש בקרקע, אך מדובר ברישיון בר-ביטול משום שניתן ללא תמורה. לפיכך, לתובעת לא הייתה כל זכות או טובת הנאה בקרקע, והיא לא הייתה זכאית לפיצוי בגין הקרקע עצמה או עבור מפעל הקרמיקה שהוקם עליה, מה גם שהשימוש בקרקע היה בלתי חוקי על פי חוקי הייעוד. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובע זכאי לפיצוי בגין חלק מהפסדיו. הנתבע ביקש מהתובע להזיז את גדר המפעל שלו במהלך ההפקעה הראשונה, ולא פיצתה אותו על כך באופן מלא. בית המשפט הורה לנאשם לשלם את יתרת הסכום בסך 63,315 לירות ישראליות, שהומרו לשקלים והוערכו במועד פסק הדין. בנוסף, בית המשפט מצא כי הנתבע נהג ברשלנות כלפי התובע במהלך ההפקעה השנייה, תוך גרימת הפסד רווחים, והורה לנתבע לשלם פיצויים בסך 69,800 ש"ח, שהוערכו גם הם במועד פסק הדין. בית המשפט הגיע למסקנה כי על כל צד לשאת בהוצאותיו, וציין את התנהגותם המבלבלת והרשלנית של כל הצדדים המעורבים בתיק.