בד"מ 82/02

תקציר

פסק הדין דן במקרה בו עורך דין ניסח הסכם שכירות עבור לקוח שהתכוון להשכיר דירה בבעלות אמו של הלקוח. עורך הדין הכין את ההסכם על סמך הנחיות של צד שלישי שטען כי הוא מוסמך לטפל בשכירות אך לא היה לו אישור כזה בכתב. עורך הדין לא היה מודע לכך שהצד השלישי אינו הבעלים של הדירה והכין את ההסכם מבלי ליצור קשר עם הבעלים או לאמת את טענות הצד השלישי. ההסכם נערך ברשלנות ואיפשר לצד השלישי לגבות דמי שכירות מהשוכרים, אותם לא העביר לבעלים. בית המשפט קבע כי מעשיו של עורך הדין מהווים רשלנות מקצועית והפרת חובת אמונים כלפי הלקוח. נפסק כי היה על עורך הדין לוודא את הבעלות בדירה ואת אישורו של הצד השלישי לטפל בשכירות, מה גם שעורך הדין ידע כי הצד השלישי אינו הבעלים. עוד ציין בית המשפט כי חובת הזהירות של עורכת הדין חלה על בעלת הדירה, שהייתה צד שלישי במקרה זה, וכי הרשלנות כלפיה מהווה הפרת חובה אתית. יתר על כן, בית המשפט מצא כי השוכרים, שלא היו מיוצגים על ידי עורך הדין, כשירים גם כלקוחות משום ששילמו לו עבור ניסוח ההסכם וסמכו עליו שיגן על האינטרסים שלהם. הימנעותו של עורך הדין מהבטחת זכויות הדיירים וכספם היוותה הפרה של חובת הנאמנות והמסירות שלו כלפיהם. עם זאת, בית המשפט זיכה את הנאשם מאשמת ניגוד עניינים, שכן לא הייתה כל אינדיקציה לכך שעורך הדין פעל מתוך אינטרס אישי כלשהו או שהיו לו ניגודי עניינים בין לקוחותיו. למרות שמצא את הנאשם אשם בעבירות אתיות, בית המשפט שקל את נסיבות המקרה ואת עברו הנקי של עורך הדין ונתן אזהרה רק כעונש, תוך שהוא מציין כי הפעולות בוצעו בתום לב.