ע"א 463/79

תקציר

במקרה משפטי זה, נדרש בית המשפט העליון ליישב סכסוך שנוי במחלוקת בין שני אחים, כאשר המשיב בנה דירה על קרקע השייכת למערערת ברשותו של האחרון. במשך כחמש עשרה שנים התגורר המשיב בדירה שבנה מכספו. עם זאת, בעקבות מחלוקת משפחתית, ביקש המערער לבטל את ההיתר ולתבוע בחזרה את הקרקע, מה שגרם למשיב להגן על אכלוסו על ידי טענת בעלות על בסיס מתנה כביכול והשקעתו בבנייה. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת המשיב, והציע לו לרכוש את החלק במקרקעין שבהם עמדה הדירה, לפי חוק המקרקעין, אם לא הוכחה מתנה. בערעור מצא בית המשפט העליון סתירות פרוצדורליות וקבע כי לא הוכחו טענת המתנה ולא התנאים הסטטוטוריים לטענת המשיב לבעלות על הקרקע. תחת זאת, בית המשפט הכיר בכך שהמשיב פעל בהיתר מפורש לבנות, אשר יצר אינטרס שוויוני, המחייב את המערערת לפצות את המשיב באופן מלא בגין השקעותיו בבנייה. בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט קמא אך הורה כי יש לפצות את המשיב בשווי הנוכחי בגין הדירה עם פינויו, תוך שימת דגש על השבה הוגנת בהתחשב בנסיבות בעת בניית הדירה. על המערערת הוטל לפצות את המשיב כראוי, בצמוד לערכה הנוכחי של הבנייה, בטרם תאכוף את הפינוי.