ע"פ 397/02

תקציר

הכרעת הדין נוגעת לשמונה אתרי איסוף פסולת בתחום שיפוטו של המערער הראשון, שהוגש נגדם כתב אישום בגין עבירות סביבתיות. המשיב טען כי האתרים, שהיו בלתי מורשים ושירתו מספר יישובים, גרמו לזיהום אוויר וריחות חזקים, וכי המערערים לא נקטו אמצעים נאותים כדי למנוע זאת. נגד המערערים הוגשו מספר אישומים, לרבות עבירות על החוק למניעת מפגעים ופקודת בריאות העם. בית משפט קמא הרשיע את המערערים בעבירות אלה, אך הערעור ביקש לבטל הרשעות אלה. דעתו של השופט אברהם, המקובלת על דעת הרוב, מתמקדת ביסודות האישומים שלא הוכחו על ידי המשיב. באשר לחוק למניעת מפגעים, המשיב לא הביא עדות מומחה ומדידות מדעיות כדי להוכיח כי באתרים הופצו חומרים אסורים בריכוזים החורגים מגבולות החוק. בנוסף, האתרים לא נוהלו על ידי המערערים, מה שאומר שלא ניתן להטיל עליהם אחריות למחדלים הקשורים להפעלתם. אשר לתקנות למניעת מפגעים, טען השופט אברהם כי הן לא נועדו לחול על אתרי פסולת בלתי מורשים, והמערערת אינה עונה להגדרת "מפעיל" בתקנות. לבסוף, באשמת הפרת פקודת בריאות העם, ציין השופט כי המערערת, כרשות התברואה המקומית, נדרשה להוציא הודעה הדורשת את הסרת המטרד לפני מתן צווים כלשהם, דבר שלא קרה. מכאן, שהמערערים לא יכלו להפר צווים אלה. השופטת גבריאלה דה ליאו לוי הצטרפה לחוות דעתו של השופט אברהם על החוק למניעת מפגעים ופקודת בריאות הציבור, אך הייתה שונה באשר לתחולתן של התקנות למניעת מפגעים. היא האמינה שתקנות אלה צריכות לחול על אתרים בלתי מורשים כדי להימנע מתועלת למפעילים בלתי חוקיים. עם זאת, היא הסכימה כי המערערים אינם נופלים להגדרת "מפעיל" בתקנות. בסופו של דבר, הערעור התקבל, והמערערים זוכו מכל אשמה. פסק דינו של בית משפט קמא בוטל, והעונשים שהוטלו על המערערים בוטלו.