ה"פ 28576-05-10

תקציר

מדובר בתיק מורכב של עסק משפחתי העובר מאב לבנו. האב, אלברט, היה בעל עסק להובלות אך העביר אותו לבנו משה עקב קשיים כלכליים. השאלה המרכזית היא האם העברה זו הייתה ניסיון להבריח נכסים מנושיו של אלברט, כפי שנטען על ידי המשיבים 6 ו-8, או ניסיון אמיתי של משה להקים עסק עצמאי. השופט מציין כי משה אינו איש קש גרידא אלא השקיע את זמנו ומרצו בעסק, הרחיב את קהל לקוחותיו והגדיל את מחזורו. עם זאת, יחסי אב-בן וחוסר הבהירות לגבי הבעלות על העסק הופכים את המקרה לקשה. מהראיות עולה כי משה ניהל את העסק כעוסק מורשה משנת 2005 ועד שנת 2010, אז הועבר לחברה בע"מ על שמו. בתקופה זו היה העסק קשור קשר הדוק לעסקים משפחתיים אחרים, ואלברט היה מעורב בהפעלתו. חוסר הניסיון של משה והשימוש בקשרים משפחתיים מעידים על כך שאלברט היה שותף בעסק. לאחר הקמת החברה בידל משה את עסקי ההובלות ממיזמים משפחתיים אחרים והחל לנהל אותו באופן עצמאי. השופט מסכם כי המטרה הראשונית מאחורי הקמת החברה הייתה אולי להרחיק את העסק מנושים, אך בסופו של דבר היא הובילה לעצמאות העסק. באשר לנכסים שנרכשו בתקופת העוסק המורשה, דוחה השופט את בקשתו של משה לסעד הצהרתי בשל היעדר ראיות מספיקות והתנהלותו הכללית של העסק. עם זאת, לגבי נכסים שנרכשו לאחר הקמת החברה, השופט פוסק לטובת משה, שכן איתותי המרמה שהציגו המשיבים אינם מספיקים. עוד מציינת השופטת כי השכר המשתקף בתלושי השכר של אלברט אינו מייצג את רווחיו בפועל מהעסק, שעשויים להיות גבוהים יותר לאור תפקידיו ומעורבותו. לסיכום, השופטת מצהירה על משה כבעלים של כלי רכב מסוימים ונכסים אישיים, דוחה את תביעותיו לאחרים ומדגישה כי השכר המשתקף בתלושי השכר של אלברט אינו מדויק. ההחלטה אינה מונעת מנושים להגיש תביעה לביטול המענק במסגרת ההליך הפלילי. למשיבים 6 ו-8 נפסקות הוצאות משפט, ופסק הדין חל על כל המשיבים.