תפ"ח 63571-10-15

תקציר

הנאשם, שנשפט כקטין, ביצע שני סעיפים של ניסיון רצח וסעיף אחד של נשיאת סכין שלא כדין, כולם ממניעים לאומניים. הוא ושותפו הצטיידו בסכינים ודקרו שני קורבנות, צעיר חרדי וילד, בשכונת פסגת זאב בירושלים. נמצא כי לנאשם הייתה כוונה להרוג את שני הקורבנות, ולמרות שלא דקר פיזית את הילד, הוא נמצא אשם בשני הסעיפים של ניסיון רצח על פי תיאוריית העבריין המשותף. זאת משום שהיה שותף פעיל ומוכן לביצוע העבירות, רדף אחרי שני הקורבנות תוך שהוא מנופף בסכין, ולא ניצל כל הזדמנות לחדול מכך. בית המשפט דחה את טענת הנאשם כי הוא זכאי להגנה מפני צדק בשל אכיפה בררנית, שכן הוא לא הביא כל ראיה למקרים דומים בהם פעלה התביעה באופן בלתי ראוי. גם טענת הנאשם כי לא התכוון להרוג את הילד, אלא רק כדי להפחיד, נדחתה, שכן היא נמצאה בלתי סבירה וסותרת את חומר הראיות. בית המשפט קבע כי החלטתו של הנאשם להרוג חלה על כל עובר אורח יהודי, לרבות הילד, וכי מכלול הנסיבות – לרבות אופי פצעי הדקירה ומספרם, צורת הסכין והודעותיו של הנאשם עצמו – תומכים בקביעה בדבר כוונה להרוג. הנאשם גם לא זכה בחרטה, שכן הוא לא עשה כל ניסיון לסייע לקורבנות או לעצור את שותפו לפשע.