ע"פ 6386/12

תקציר

המערער הורשע ברצח ונידון על ידי בית המשפט המחוזי למאסר עולם בגין ירי למוות באדם, ובחבלה בנסיבות מחמירות בכוונה תחילה, בגינן נגזרו עליו חמש שנות מאסר בפועל – שנתיים חופפות למאסר העולם. הוא ערער הן על גזר הדין והן על גזר הדין. עיקר הטענות נסובו סביב מורת רוחו של המערער מהאופן שבו ניתח בית המשפט המחוזי את העדויות, פיסה אחר פיסה, וסירובה של ערכאת הערעור להתייחס להקשר. בית המשפט פירט את האירועים האלימים שהובילו לירי, תוך הדגשת חלקו של הקורבן בפרשה, ואת חששותיו ומצוקתו של המערער. היא הגיעה למסקנה כי גם אם יקבל בית המשפט את גרסת המערער לאירועים, אין בכך כדי לשנות את החלטת בית המשפט המחוזי באופן משמעותי. הנושא המרכזי היה הכוונה מאחורי הירי. בית המשפט מצא כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי הקורבן נורה פעמיים בעת ששכב על הקרקע הייתה מוצדקת מעבר לכל ספק סביר, בהתבסס על עדויותיהם של שני עדים והפתולוג. גם אם עמד הקורבן, הוסיף בית המשפט, ירי חמישה כדורים ואי פנייה לעזרה לאחר מכן שוללים את טענת ההגנה העצמית של המערער. בית המשפט התייחס גם לטענתו של המערער כי איבד את עשתונותיו ופעל באופן ספונטני מתוך זעם, וציין את הסתירה עם טענתו כי פעל באופן רציונלי ורגוע. הוא הגיע למסקנה כי הערכה אובייקטיבית של המצב אינה מצדיקה את התגובה הקיצונית של ההרג, וכי החברה מצפה מפרטים לשלוט ברגשותיהם ולא לקחת את החוק לידיים, גם במצבים מלחיצים. משכך, קבע בית המשפט כי יש לדחות את הערעור על פסק הדין, חרף שחר מסוים בהתנגדות המערער. בהתייחסו לגזר הדין, שקל בית המשפט האם יש לחפוף את עונשי המאסר או לרצות אותם ברצף. נקודת המוצא, לפי סעיף 45(א) לחוק העונשין שבוטל, הייתה שיש לחפוף ביניהם, אך לבית המשפט שיקול דעת רחב להחליט אחרת. בית המשפט הסכים עם קביעת בית המשפט המחוזי כי יש לחפוף בין העונשים באופן חלקי בלבד, תוך הדגשת חומרתם הרבה של מעשיו של המערער וחוסר מידתיותם ביחס להתגרות שחווה. כל נפגע, כך נטען, מהווה מעשה נפרד, ונסיבותיו האישיות של המערער אינן עולות על חומרת העבירות. לפיכך, הציע בית המשפט לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ולהותיר את הצטברות העונש החלקית על כנה. השופט דנציגר והשופטת ברון הסכימו עם ההחלטה.