ע"א 384/87

תקציר

למערער, שנפגע בתאונת דרכים, נפסק פיצוי על ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, המערערת ערערה לבית המשפט העליון בטענה כי הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות נמוך מדי. בית המשפט העליון קבע כי אין חזקה כי נכות רפואית מקבילה לאובדן כושר השתכרות, אלא אם הוכח אחרת. במקרה דנן, בית המשפט קיבל את העובדה שנכותו של המערער היא 20%, אך הערכות עולמיות הצביעו על שיעור נמוך יותר של אובדן כושר השתכרות, שהתקבל בשל היעדר ראיות סותרות. עוד קבע בית המשפט כי בהיעדר ראיות מספיקות, ראוי להשתמש באומדן גלובלי לצורך חישוב הפיצוי, וערכאת הערעור לא תתערב אלא אם הסכום שנפסק אינו סביר. המערערת טענה כי יש לתקן את פסק הדין על סמך נתונים חדשים שפורסמו לאחר פסק הדין, המצביעים על עלייה בשכר הממוצע במשק. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי הסכמת המשיב התבססה על נתונים שהיו זמינים בעת מתן פסק הדין המקורי. לבסוף, ציין בית המשפט כי בעוד שנראה כי קיים חוסר עקביות בפסק הדין בנוגע לחישוב הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, ההיסטוריה התעסוקתית של המערערת מצדיקה את אי ההתאמה. השופט אור הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, והורה למערערת לשלם את הוצאות המשיב. השופטים חלימה וקדמי הסכימו.