ע"א 477/67

תקציר

השופטים סבורים כי יש לדחות את הערעור. מקרה זה סובב סביב נכס מושכר המשמש כבית עסק, כאשר הנושא המרכזי הוא חוזה החכירה של האב ועיסוקו של בנו בנכס האמור לאחר מכן. השופטים מדגישים כי לא מדובר בחוזה שכירות פשוט לשנה, והאב לא ויתר על זכותו לתבוע בחזרה את הנכס. יתר על כן, נוכחותו של הבן במקום לא הפרה תנאי שכירות כלשהם, והסכמתו של המשכיר במשך שבע שנים מרמזת כי האב נשאר השוכר, כאשר תפוסת הבן נחשבת לחזקה. לכן, לא הייתה נטישה או הסגת גבול. השופט קיסטר מרחיב את פסק הדין ומסביר כי בעוד עילות הנטישה אינן מוזכרות בחוק הגנת הדייר, בתי המשפט עדיין דורשים פינוי במקרים כאלה. הדבר עולה בקנה אחד עם תכלית החוק לשמור על זכויות הדיירים במצבי חירום ולהבטיח שלא יפונו באופן שרירותי. עם זאת, קיסטר מציין כי החוק הרחיב את מעגל המוגנים כך שיכלול בני משפחה מסוימים, גם אם אינם תלויים או קטינים. במקרה זה, הבן עבד עם האב מגיל צעיר, והחוק יגן עליו כמוטב. אם האב נוטש את הנכס והעסק, הבן יכול להגיש בקשה חוקית לזכויות דייר. השופט כהן מסכים גם עם השופטים הקודמים וקובע כי יש לדחות את הערעור על יסוד נימוקיהם המקיפים. הערעור נדחה, אפוא, והמערערים נדרשים לכסות את הוצאות המשיבים, בסך כולל של 500 ל"י.