תפ"ח 5921-12-21

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב תושב ירושלים, ניסים שטרית, שנעלם בשנת 1986 ולא נמצא מאז. לאחר 36 שנים הוגש כתב אישום נגד הנאשם בגין רצח. עם זאת, טענה מקדמית שהועלתה על ידי ההגנה הייתה כי חלה התיישנות על התיק, ולכן לא ניתן להעמיד את הנאשם לדין. הצדדים הסכימו לדון תחילה בהתיישנות לפני שנצלול לטענות מקדמיות אחרות ולגופו של עניין. ההגנה טענה כי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע תקופת התיישנות של 20 שנה על עבירות מסוימות, חל על התיק וכי כתב האישום, שהוגש לאחר 36 שנה, היה מאוחר מדי. הפרקליטות, לעומת זאת, טענה כי לאורך השנים ננקטו פעולות חקירה שונות, אשר מאפסות את תקופת הספירה לאחור של תקופת ההתיישנות. לפיכך, לטענת התביעה, כתב האישום הוגש בתוך התקופה המותרת. פעולות החקירה המדוברות נערכו בשנים 1995 ו-2010. ההגנה הודתה כי הפעולות משנת 1995 היו פעולות חקירה תקפות, אך ערערה על אפיון הפעולות משנת 2010. הפעולות בשנת 2010 כללו ניסיונות של המשטרה לאסוף דגימות DNA מקרובי משפחתו של ניסים שטרית, כדי שייכללו במאגר לזיהוי נעדרים והתאמתם לאלמונים. ההגנה עמדה על כך שלא מדובר בפעולות חקירתיות אלא מנהליות, שנועדו לקדם את חובת המשטרה לשמור על שלום הציבור ולאתר נעדרים. לטענתם, פעולות אלה אינן מהוות זיקה מהותית דיה לחקירה הפלילית כדי להיחשב כפעולות חקירה המאפסות את תקופת ההתיישנות. לאחר בחינת הראיות והעדויות, הסכים בית המשפט עם ההגנה. נמצא כי הפעולות משנת 2010 לא נועדו לקדם את החקירה הפלילית, אלא היו חלק מפרויקט נפרד ועצמאי להקמת מאגר מידע לאיתור נעדרים. בית המשפט הדגיש כי הפעולות לא נועדו לאסוף ראיות או לקדם העמדה לדין של עבריינים ולכן לא קטעו את הספירה לאחור של תקופת ההתיישנות. משכך, קבע בית המשפט כי חלה התיישנות, וכתב האישום, שהוגש לאחר התקופה המותרת, אינו תקף. לפיכך, לא ניתן היה להעמיד את הנאשם לדין בגין העבירות המוזכרות בכתב האישום. פסק הדין הביא לביטול האישומים נגד הנאשם, הותיר את משפחת המנוח ללא סגירת משפט וגרם לבית המשפט חרטה כנה.