ת"א 21020-12-12

תקציר

התובעת, דיירת מוגנת בבניין בבעלות מינהל מקרקעי ישראל הנתבעת, ביקשה לרכוש זכויות בחלקת קרקע סמוכה (חלקה 13) שהייתה בבעלותם שנים רבות. רמ"י, הנתבעת, סירבה להכיר בטענות התובע על הקרקע ובמקום זאת רצתה למכור אותה במכירה פומבית. הטענות העיקריות שהציג עורך דינה של התובעת היו כי התובעת רכשה זכות קניינית במרשם, כי יש למנוע מרמ"י לשלול את זכויותיה של התובעת בשל החזקתה ארוכת הטווח של האחרונה, וכי רמ"י מחויבת למכור את החלקה לתובע ישירות ללא מכרז. השופטת בחנה ביטוב לב את העובדות ומצאה כי התובעת החזיקה בחלקה שלא כדין בניגוד לפסק דין של בית המשפט שהורה על פינויים, כי לא רכשה כל זכות במקרקעין וכי רש"י רשאית לפתוח בהליכי הוצאה לפועל. עוד קבעה השופטת כי טענת התובעים כי הגישה לדירתם התאפשרה רק דרך חלקה 13 היא שקרית, וכי אין מניעה חוקית להגיע לדירתם מדרך אחרת. לפיכך, דחתה השופטת את התביעה והורתה לתובע לפנות את החלקה עד למועד שנקבע, תוך שהיא ממליצה גם לרשות מקרקעי ישראל לסייע לתובע ביצירת נתיב גישה חלופי לדירתם ולא להגיש תביעה בגין תפיסת הקרקע על ידי התובע ללא רשות. השופטת בחרה שלא להטיל על התובע הוצאות כספיות כלשהן בשל נסיבותיהן, וקיוותה כי שני הצדדים יקיימו דיאלוג נוסף כדי להגיע להסכמה הדדית.