ת"א 22962-04-18

תקציר

התובעת, בעלת משפחה בת שש נפשות, ביקשה לרכוש רכב משפחתי מרווח ומצאה באתר האינטרנט של יד 2 פרסומת לטויוטה סיינה משנת 2011 עם שמונה מושבים. התובעת נפגשה עם הנתבעים, סיכמה על התנאים, ורכשה את הרכב במחיר המשקף את ערכו באותה עת. אלא שלאחר הרכישה התברר כי מצג הרכב אינו תואם את המציאות: הוא היה בעבר בבעלות חברה, עבר תאונה משמעותית ובעל קילומטראז' גבוה מהמוצהר. התובע תבע את הנתבעים על ההפרש בין שווי הרכב בפועל לבין המחיר ששולם, וכן הוצאות נוספות, בדרישה לסך של 84,198 ₪. בית המשפט מצא כי בעל הרכב הוא הנתבע מס' 2, אוסאמה נג'אר, אשר תיקן ושיקם את הרכב לאחר שרכש אותו מחברת ביטוח בעקבות תאונה. הנתבעים מס' 3 ו-4, וולדמן ולאטי, היו שלוחיו ולא מסרו לתובע פרטים מהותיים אודות הרכב, דבר שהוביל למצג שווא. בית המשפט חייב את וולדמן ולאטי, כמו גם את נג'אר, בנזקי התובע, שנפסקו על 40 אלף שקל, לצד הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דין בסך 10,000 שקל. אחריות זו הייתה משותפת ומשותפת וחפפה את פסק הדין הקודם נגד וולדמן. התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, ב.נ.ק בע"מ, נדחתה מאחר שלא היו אחראים לפעולות המאגר, והתובעים חויבו לשאת בהוצאותיהם ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. הממצאים העיקריים היו שנג'אר היה הבעלים של הרכב וולדמן ולאטי היו סוכניו; הם הפרו את חובות הגילוי שלהם והציגו מצג שווא לגבי עברו ומצבו של הרכב. התובעת לא הייתה אשמה בכך שלא בדקה את הרכב טרם הרכישה, והנזק שנגרם לא היה תוצאתי אלא ישיר, שכן מדובר בחיסרון ערך כבר בעת המכירה.