בר"ע 1995/07

תקציר

פסק הדין המדובר הוא בתיק הוצאה לפועל ארוך שנים שמטרתו גביית חוב פסק דין. המשיב, לביא, מנסה לגבות חוב שחבה המערערת, לסקי, מאז שנת 1981. בשנת 1985 תוקן החוב כך שיכלול הפרשי הצמדה, אך המשיב לא היה שבע רצון מהסכום וביקש להגדיל את קרן החוב. בקשה זו נדחתה על ידי לשכת ההוצאה לפועל בחיפה, מה שהוביל את לביא לערער. בית המשפט פסק לטובתו של לביא ונתן לו רשות להגיש בקשה נוספת למנהל לשכת ההוצאה לפועל. עוד נקבע בפסק הדין כי החלטות ההוצאה לפועל אינן סופיות וניתנות לעיון ערכאת הערעור. היעדרותה של לסקי מהארץ במשך כ-20 שנה, שבמהלכן לא שילמה את החוב והותירה את לביא ללא יכולת לאכוף את הגבייה, הייתה נקודת מחלוקת מרכזית. בית המשפט קבע כי טענתה של לסקי כי לביא לא צריכה ליהנות משערוך החוב בשל השיהוי אינה מוצדקת. השופטת הסכימה עם טענת המשיב כי מעשיו של החייב - ולא של הזוכה - גרמו לאופיו הממושך של התיק ולשערוך החוב שבא בעקבותיו להתחשב באינפלציה. בית המשפט הדגיש כי הכלל הוא שחובות משוערים מחדש ממועד פסק הדין, ואין הכוונה להעשיר את הזוכה אלא להבטיח את שמירת שווי החוב. השופט ציטט מספר פסקי דין קודמים לתמיכה בטענה זו והדגיש כי מעשיו של המערער תרמו לתוצאה. יתרה מכך, בית המשפט דחה את טענתה של לסקי כנגד שיקול הדעת של מנהל ההוצאה לפועל בנושא, מה גם שההחלטה המדוברת התקבלה לפני שנים והפכה לסופית. לסיכום, השופט פסק לטובת לביא וקבע כי אין מקום לבטל את החלטת ההוצאה לפועל וכי הערעור אינו ראוי. לסקי חויבה לשלם ללביא הוצאות בסך 10,000 שקל בתוספת מע"מ.