עת"מ 2503/08

תקציר

העותר, נכה צה"ל, הגיש עתירה נגד סירוב המדינה להעניק לו קצבת ביגוד, שניתנה לנכי צה"ל אחרים. המדינה הודתה כי מדובר בהוראה מפלה, אך טענה כי תוצאת הפליה זו צריכה להיות ביטול ההוראה המפלה ולא הרחבת הזכות לעותרת. עוד טענה המדינה כי העותרת ממילא אינה זכאית לקצבה, שכן היא ניתנה רק לנשים נכות, וכי בכל מקרה תביעתה של העותרת נדחתה בזמן. בית המשפט קבע כי אפליית המדינה בין גברים ונשים נכים במתן הטבות היא בלתי סבירה ומנוגדת לעקרון השוויון. בית המשפט הדגיש כי שיקולי תקציב המדינה אינם מצדיקים אפליה כזו, וכי היה על המדינה לבטל אפליה זו בעקבות פסיקה קודמת של בית המשפט העליון שממנה השתמע כי היא אינה חוקית. לפיכך, יש להעניק לעותר, כאדם נכה, את הקצבה, שכן יש לתקן את האפליה נגדו. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המדינה כי אין לשלם את הקצבה רטרואקטיבית. בית המשפט קבע כי הימנעותה של המדינה מליידע כראוי את נכי צה"ל על זכאותם גרמה לכך שתקופת ההתיישנות לא החלה עד שנודע לזכאי על זכאותו. עוד קבע בית המשפט כי חובת המדינה למסור מידע לאנשים עם מוגבלויות היא בעלת אופי אישי, וכי אין די בפרסומים כלליים באינטרנט או בחוברות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי אם המדינה הייתה משלמת לנכה אחר במצב זהה, היא הייתה מחויבת לשלם גם לעותר, על בסיס עקרון השוויון. לבסוף, התייחס בית המשפט לטענת המדינה כי סוגיית התשלום הרטרואקטיבי כבר הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, והבהיר כי פסקי דין אלה אינם מכריעים בשאלה העקרונית של תשלום רטרואקטיבי לתיקון הפליה. לסיכום, בית המשפט נעתר לעתירה, תוך הכרה בזכאותו של העותר לדמי ביגוד לפי ההנחיה הרלוונטית, והורה למדינה לשלם לו את ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין.