עב"ל 307/96

תקציר

במקרה דנן, ביקשו המערערים כי אוטם שריר הלב ממנו סבל המערער מס' 2 ביום 13.10.89 יוכר כתאונת עבודה. המערער מס' 2 עבד בחברת אל על במשך 35 שנה בעת שלקה בהתקף לב. בתחילה דחה המוסד לביטוח לאומי את טענת המערערת, וקבע כי לא הוכחה אירוע הקשור לעבודה שגרם לאוטם. למרות התכתבויות רבות וראיות המצביעות על כך שמתח בעבודה, כולל פיצוץ צינור ביוב וחקירת גניבה, עשוי היה לתרום להתקף הלב, בית הדין האזורי מצא כי לא אירוע חריג הקשור לעבודה שהוביל לאוטם בהתבסס על ראיות מתועדות. בית המשפט בחן גם את השיהוי הפרוצדורלי בהגשת התביעה, שבסופו של דבר האריך את המועד האחרון להגשה בשל ההתכתבויות המתמשכות והמאמצים שעשו המערערים להתמודד עם הדחייה. עם זאת, הנשיאה ורוב השופטים דחו את הערעור, הסכימו עם החלטת בית הדין האזורי, וקבעו כי לא נקבע באופן משכנע כי לא הוכח באופן משכנע אירוע חריג שתרם לאוטם. הם קבעו כי לא ניתן לזהות את אוטם שריר הלב כתאונת עבודה ללא נסיבות ברורות וחריגות הקשורות לעבודה. חוות הדעת החולקת טענה אחרת, תוך הדגשת גורמי הלחץ העלולים להכריע את המערער. בסופו של דבר, הרוב פסק נגד הארכת המועד האחרון או שינוי פסק הדין המקורי.