בש"א 2060/02

תקציר

התובעים, בשתי תביעות נפרדות, תבעו מהנתבעים פיצויים בגין הפקעת חלקותיהם לצרכי ציבור, לפי סעיפים 190-191 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הנתבעים טענו כי מדובר בתביעות כספיות ולכן חלה עליהן תקופת התיישנות של שבע שנים, שחלפה זה מכבר. התובעים טענו כי על תביעותיהם לא חלה תקופת התיישנות כלשהי. בית המשפט לעניינים מנהליים הסכים עם הנתבעים, וקבע כי התביעות אכן היו כספיות באופיין וכי תקופת ההתיישנות חלפה. בית המשפט קבע, כי על התביעות, שהתעוררו לאחר חקיקת חוק ההתיישנות בשנת 1958, חלה תקופת התיישנות של שבע שנים לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. בית המשפט דחה את טענות התובעים כמעופשות, והורה להם לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין הבהיר כי תביעות לפיצויי הפקעת מקרקעין, שחל עליהן חוק ההתיישנות משנת 1958, נבדלות מתביעות מקרקעין, ותביעות כספיות להפקעה הן למעשה תביעות לפירעון חובות. בנוסף, ציין בית המשפט כי טענתם החלופית של התובעים, לפיה התביעות הן בגין פגיעה במקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, עם תקופת התיישנות של שלוש שנים, לא זכתה להתייחסות מאחר והתביעות כבר נדחו בעילות התיישנות.