רע"א 1492/23

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לשתי בקשות הנוגעות לחוב הנובע מתיק פלילי בו חויב הנאשם לשלם פיצויים לנפגע. הבקשה הראשונה מבקשת דחייה או סילוק של תשלום החוב, ואילו השנייה מבקשת ביטול פיגורים נוספים שהצטברו. לגבי הבקשה הראשונה, בית המשפט קובע כי הסמכות להחליט בבקשה כזו נתונה אך ורק למנהל המרכז לגביית קנסות, כפי שנקבע בחוק המרכז לגביית קנסות. הפנייה של החייב היא לפנות למקבל ההחלטה במרכז, ולאחר מכן לפנות לבג"ץ, ולא לפנות ישירות לבית המשפט שדן בגזר הדין. לפיכך, חלק זה של הבקשה נדחה בעילה של חוסר סמכות. לגבי הבקשה השנייה, הסמכות להחליט נתונה לבית המשפט שדן בגזר הדין. המבקש טוען כי נטל תשלום סכום הפיצוי, אשר כמעט הוכפל בתוספת פיגורים, כבד מדי, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר בעת ביצוע העבירה. יתר על כן, הוא טוען כי הסכום הכולל, כולל הפיגור, חורג מסכום הפיצוי המרבי הקבוע בחוק העונשין, מה שהופך אותו לבלתי חוקי. בית המשפט בוחן את נימוקיו של המבקש לאי תשלום ומוצא כי טענותיו הכלליות אינן מצדיקות את ביטול הפיגור הנוסף, במיוחד בהתחשב בהתנגדות הוריו של הנפגע המנוח. בית המשפט דוחה גם את הטענה בדבר הסכום החורג מתקרת חוק העונשין, שכן היא חלה על קביעת סכום הפיצוי על ידי בית המשפט הדן ולא על מקרים של עיכוב בתשלום. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. עם זאת, בהתחשב במצבו הכלכלי של המבקש, בית המשפט אינו פוסק הוצאות נוספות מעבר לאלו הקבועות בחוק.