תמ"ש 48157-02-21

תקציר

בית המשפט דחה את תביעת התובע מכמה טעמים. ראשית, פסקי הבוררות, נשוא המחלוקת, היו תקפים ומחייבים רק את הצדדים המעורבים בהליכי הבוררות, הנתבעים מס' 1 ומס' 2, ולא השפיעו על זכויותיהם של צדדים שלישיים כלשהם, לרבות התובע. לפיכך, לא היה לתובע כל מעמד לבקש את ביטולם של פרסים אלה, מה גם שהם לא פגעו בזכויותיו בשום צורה. שנית, הסעד המבוקש על ידי התובעת היה השבת תכשיטים, אשר לא ניתן על ידי ביטול פסק הבוררות השני, אשר הוביל לחיובים כספיים בלבד. על פסק הבוררות הראשון, שגם הוא לא הביא לסעד כלשהו להשבת התכשיטים, לא הוגש ערעור. שלישית, התשלומים שנגבו מהנתבע מס' 1 בפסק הבוררות השני נתפסו כפיצוי אישי לנתבעת מס' 2, שכן זו לא יכלה לאכוף את השבת התכשיטים והזהב כמתחייב מפסק הבוררות הראשון עקב מעשיו של הנתבע מס' 1. הנחה זו נתפסה כהנחה סבירה, שכן הנתבע מס' 2 ביקש במפורש פיצוי כספי בהליך הבוררות השני לאכיפת פסקי הבורר, ואי החזרת התכשיטים והזהב על ידי הנתבע מס' 1 הביאה לכך שערכם הכמותי נפסק והועבר לנתבע מס' 2. לבסוף, בית המשפט אף הזכיר כי תביעת התובע למינוי מנהל עיזבון צריכה להיעשות בהליך נפרד, ועודד את כל הצדדים ליישב את המחלוקות ביניהם בדרכי נועם. התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבעת 2 הוצאות בסך 7,500 ₪.