ע"א 4630/02

תקציר

המקרה נסוב סביב מחלוקת על בעלות על חלקת קרקע, ובפרט האם היא מסווגת כ"נכס נפקדים" כהגדרתו בחוק נכסי נפקדים. המשיבים טענו כי התצהיר עליו ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו היה מזויף, אך השופטים מצאו את טענתם חסרת ביסוס וניסיון לטשטש את האמת. שאלת החוק העיקרית היא פרשנותו של סעיף 6 לחוק היישום, העוסק בהשפעותיו של חוזה השלום בין ישראל לירדן על הבעלות על הרכוש. בית המשפט קבע כי פרשנותו המילולית של החוק, שתפטור כל אזרח ירדני מסיווג נכסי נפקדים, תוביל לתוצאות אבסורדיות ולפיכך היא בלתי נסבלת. בהתבסס על ההקשר ההיסטורי ודברי ההסבר של החוק, פירשו אותו השופטים כחל באופן פרוספקטיבי בלבד, בעוד שמעמדו של נכס שסווג כנפקד לפני האמנה נותר ללא שינוי. באשר למקרקעין הספציפיים הנדונים, מצא בית המשפט כי זכויותיו של המשיב בנכס נקבעו בשנת 1958, ומשכך הוא מהווה נכס נפקד בהיותו של המשיב אזרח ירדני. מסקנה זו הושגה למרות אופיין המורכב של זכויות הקניין, אשר היו שנויות במחלוקת כבעלות מלאה, נאמנות או יחסים מחייבים. בית המשפט דחה גם את טענת בית המשפט המחוזי כי הזכויות בנכס נקבעו רק כאשר נתבעו בשנת 1995, וקבע כי מקורן בשנת 1958 בתצהיר המשיבים 2 ו-3. בעקבות זאת קבעו השופטים כי הקרקע היא נכס נפקד ומוקנית לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. עם זאת, בשל נסיבותיו הייחודיות של המקרה, הציעו השופטים כי האפוטרופוס יוכל לשקול מחדש את הנושא ואולי לשחרר את הנכס, תוך התחשבות בנסיבות הפרטניות ובצורך הציבורי. סגני הנשיא א' ריבלין וי' אלון הצטרפו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.