תפ"ח 1067/07

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת למקרה בו הואשם הנאשם בגרימת מספר נשים לעזוב את ישראל ולעסוק בזנות באירלנד. עמדת התביעה היא כי מעשיו של הנאשם, לרבות פרסום, מפגש עם הנשים, רכישת כרטיסי טיסה ויצירת תשתית לקליטתן באירלנד, מהווים בבירור את העבירות המיוחסות לה. מנגד, טוענת ההגנה כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיפי החוק הרלוונטיים היא לחול על מקרים שיש בהם שילוב של שידול לזנות ויסודות של עבירות סחר בבני אדם. לטענת ההגנה, מאחר שהנשים במקרה זה כבר עסקו בזנות בישראל, לא ניתן להרשיע את הנאשם על סמך סעיפים אלה. השופטים, ובראשם השופט דיסקין, מסכימים עם פרשנות התביעה לחוק, ומדגישים כי השימוש שעושה המחוקק במילה "אדם" להגדרת הקורבן הפוטנציאלי מצביע על תחולת החוק על כל אדם ללא קשר לעיסוקו הקודם. בנוסף, תכלית החקיקה, שמטרתה להגן על הקורבנות ולמגר את ההיבט המכוער של הסחר בבני אדם, תומכת בפרשנות רחבה זו. יתר על כן, השופטים מדגישים כי היעדר הסכמה או הטעיה של הקורבנות אינו מרכיב נדרש בעבירה, ונכונותן של הנשים לעסוק בזנות אינה שוללת את עבריינות מעשיו של הנאשם. למרות שהנשים נסעו לאירלנד מרצונן, הן נשלטו לאחר מכן וחירותן הוגבלה. השופטים מגיעים למסקנה כי מעשיה של הנאשמת נופלים בגדר החוק ומציעים להרשיע אותה בכל סעיפי האישום, הכוללים עבירות על סעיפים 203א(ב) ו-376ב(א) לחוק העונשין, וכן קשירת קשר לפי סעיף 499(א)(1) בשילוב סעיף 203א. עם זאת, השופט בן-יוסף מציג דעה חולקת, וטוען כי הביטוי "גורם לאדם" בסעיפים הרלוונטיים מרמז על יסוד מוסרי ולא רק סיוע טכני. לדברי בן יוסף, החוק נועד להגן על קורבנות שלא עסקו בזנות לפני התערבותו של הנאשם, ומאחר שהנשים במקרה זה כבר עסקו במקצוע, ספק אם הנאשם פגע בערך המוגן. בן-יוסף היה מזכה את הנאשמת מהאישומים ומרשיע אותה בעבירה הפחותה של סרסרות לפי סעיפים 199(א)(1) ו-199(א)(2) לחוק העונשין.