ע"פ 41225-06-16

תקציר

הנאשמים ערערו על הרשעתם באשמת אלימות במשפחה, וביקשו לבטל את הרשעתם. ערכאת הערעור החליטה לקיים את פסק הדין. בפסק הדין נקבע כי ככלל, הודאה בעבירה פלילית מובילה להרשעה. אמנם לבית המשפט יש סמכות לבטל הרשעה במקרים חריגים, אך הדבר מחייב שני תנאים: ראשית, על ההרשעה לפגוע קשות בשיקומו של הנאשם; ושנית, על סוג העבירה לאפשר ויתור על הרשעה מבלי לפגוע בשיקולים משפטיים אחרים. במקרה זה הסכימו השופטים כי התנאי הראשון לא התקיים. חומרת העבירות, שכללו אלימות מילולית ופיזית וכן איומים, לא עלתה במידה מספקת על נסיבות ביצוען, מה גם שהנאשם הפגין זלזול בוטה בצווי בית המשפט והפגין חוסר יראת צדק. השופטים הסכימו גם כי התנאי השני לא התקיים, שכן הנאשם לא הביא ראיות ממשיות לכך ששיקומם ייפגע קשות מההרשעה. אף שהוכר כי ההרשעה עלולה לפגוע בסיכויי התעסוקה העתידיים של הנאשם, לרבות בתפקידו הנוכחי בשירות המדינה, השופטים לא ראו במכשול זה הכרעה במקרה זה. השופטים הדגישו כי חומרתן של עבירות אלימות במשפחה והשפעתן על הנורמות החברתיות מחייבת גישה מחמירה להרשעה. הם גם הדגישו את התנהגותו של הנאשם בעבר ואת היעדר הפגיעה בקורבן כגורמים מקלים. בסופו של דבר, הגיעו השופטים למסקנה כי החלטת בית משפט קמא להותיר את ההרשעה על כנה הייתה חוקית וכי לא הייתה עילה להתערב. הערעור נדחה פה אחד, וההרשעה נותרה בעינה.