ע"א 913/08

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך עסקי הנוגע לחבותו האישית של מנהל חברה לחובות החברה שלו. המנהל, שהיה גם "הרוח החיה" של החברה, התחייב לפרוע חוב של 250 אלף שקל לספק. הספק טען כי הצהרת המנהל מעידה על חובתו האישית להסדיר את חובות החברה, ואילו המנהל טען כי תפקידו אך ורק להבטיח את התחייבות החברה. בית המשפט קמא פסק לטובת הספק, והוביל את המנהל להגיש ערעור. בערעור נדונו היבטים שונים, לרבות מצג שווא רשלני לכאורה של המנהל והפרת חובת זהירות כלפי הנושה. עם זאת, הנושא המרכזי היה פרשנות הצהרת המנהל והשלכותיה על האחריות האישית. ערכאת הערעור, שהכירה באופיו הגבולי של התיק, דחתה בסופו של דבר את הערעור, וקבעה כי הצהרת המנהל מצביעה על היעדר שיקול דעת והסכמה ליטול אחריות אישית. בית המשפט הדגיש את מעמדו של המנהל בחברה ואת הסתמכותו של הספק על התחייבותו. בנוסף, חתימת המנהל על הסדר החוב, יחד עם הצהרתו, תמכו בגרסת הספק לאירועים. בית הדין ציין גם את היעדר כל עדות של עובד מפתח שהוזכרה בתצהיר הספק, דבר המנוגד לטענת המנהל. בעקבות זאת נדחה הערעור, והמנהל חויב לשלם לספק שכר טרחה בסך 10,000 שקל, כאשר בית המשפט ציין את השיהוי בפסק הדין בשל הצעת פשרה.