ב"ל 40027-10-21

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעיקר בעקרונות המשפטיים ובחידושים העולים ממנו, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו: **פסק דין – חישוב הכנסה לצורך דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה לעובד עצמאי – השפעת הפסדים משנים קודמות** **מבוא** פסק הדין עוסק בסוגיה מורכבת הנוגעת לאופן חישוב ההכנסה השנתית של עובד עצמאי שנפגע בתאונת עבודה, לצורך קביעת דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה. המחלוקת המרכזית נסובה סביב השאלה האם יש להפחית מההכנסה השנתית, כפי שהיא מחושבת לצורכי ביטוח לאומי, הפסדים עסקיים שנצברו בשנים שקדמו לתאונה. **רקע עובדתי** המנוח, יעקב שבן ז"ל, היה עורך דין שסווג כעצמאי על ידי המוסד לביטוח לאומי. ביום 12.02.2017 אירעה לו תאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. ועדה רפואית קבעה לו נכות בשיעור 75%. לצורך חישוב דמי הפגיעה, קבע המוסד לביטוח לאומי את בסיס השכר על פי שומת המס לשנת 2015. בשומת מס זו, שהוגשה ביום 11.12.2016 (טרם הפגיעה), נרשם רווח נקי של 324,017 ₪, אולם מסכום זה קוזזו "הפסדים משנים קודמות" בסך 64,974 ₪. לאחר פטירתו של המנוח, הצטרפה אלמנתו להליך כנציגתו. **השאלה המשפטית המרכזית** השאלה הניצבת בפני בית הדין היא האם יש לכלול, בעת חישוב בסיס השכר לצורך דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה, הפסדים שצבר המנוח בשנים שקדמו לפגיעתו, אשר קוזזו בשומת המס לשנת 2015. **טענות הצדדים** * **התובעת (אלמנת המנוח):** טוענת כי אין לקחת בחשבון הפסדים צבורים משנים קודמות. לטענתה, סעיף 28 לפקודת מס הכנסה מתיר קיזוז הפסדים, אך לצורכי ביטוח לאומי, יש לשקף את ההכנסה האמיתית בסמוך לפגיעה. כמו כן, לטענתה, תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) נועדה למנוע רמאויות, ובמקרה זה, הדוח הוגש טרם הפגיעה, כך שיש לחשב את ההכנסה על פי דוח רווח והפסד לשנת 2015 ללא הפחתת הפסדים משנים קודמות. * **הנתבע (המוסד לביטוח לאומי):** טוען כי חישוב ההכנסה נעשה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, והוא כולל רווחים והוצאות יחד. לטענתו, מושגי 'רווח' ו'הפסד' רלוונטיים לרשויות המס בלבד, והמוסד לביטוח לאומי מחויב ל"שורה התחתונה" של שומת מס הכנסה, כפי שנקבע בפסיקה (עב"ל (ארצי) 42084-03-16 שלמה סימנטוב). המוסד אינו "פותח" שומה סופית. הנתבע טוען כי חריג לתקנה 11 יחול רק ב"ראיה אובייקטיבית" להגדלת הכנסה, דבר שלא הוכח. **דיון והכרעה** בית הדין קיבל את התביעה, תוך מתן דגש על העקרונות המנחים את חישוב הזכויות בביטוח לאומי. 1. **בסיס החישוב לדמי פגיעה:** בית הדין מציין כי סעיף 97(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי דמי פגיעה הם שלושה רבעים משכר העבודה הרגיל. סעיף 98(א) מגדיר שכר עבודה רגיל כהכנסה מחולקת ב-90 (ברבע השנה שקדם לפגיעה), ובמקרה של עצמאי (סעיף 98(ב)(2)), ההכנסה היא זו ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד אותו רבעון. 2. **חישוב הכנסה שנתית לעצמאי:** סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי ההכנסה השנתית של עובד עצמאי תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה, "לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה". 3. **תקנה 11 לתקנות המקדמות:** תקנה זו קובעת כי אם אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס מסוימת, תיחשב ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה כהכנסה לפי שומה סופית. תכליתה של התקנה, כפי שפורטה בפסק דין בעניין דורושקוביץ, היא להבטיח שההכנסה קודם לפגיעה תשמש בסיס לקביעת הגמלה, לתמרץ דיווח בזמן אמת, ולמנוע שינוי שומות לאחר הפגיעה. 4. **חריג לתקנה 11:** בית הדין הדגיש כי סטייה מתקנה 11 אפשרית כאשר המבוטח מסר למוסד או למס הכנסה, טרם התאונה וללא קשר אליה, דוח עדכני בנוגע להכנסותיו. במקרה כזה, אם המקדמות לא עודכנו בשל בירוקרטיה, אין לזקוף זאת לחובת המבוטח. 5. **ההבדל בין טענות הצדדים:** בית הדין קבע כי טענת התובעת אינה נוגעת לבחירת שנת מס אחרת, אלא לעובדה שדוח הרווח והפסד לשנת 2015, עליו נשענה השומה, כלל רכיב של "הפסדים משנים קודמות" שיש להוציאו מן החישוב. 6. **פרשנות סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי:** בית הדין פירש את סעיף 345(ב) באופן תכליתי. נקבע כי הביטוי "לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה" מחייב הפעלת שיקול דעת מצד המוסד לביטוח לאומי בבחינת ההכנסה השוטפת, ואינו מחייב קבלת "שורה תחתונה" באופן עיוור. 7. **תכלית דמי הפגיעה וקצבת נכות:** בית הדין הדגיש את תכליתן של גמלאות אלו – הבטחת רמת הכנסה שוטפת זהה לזו שהייתה למבוטח ערב הפגיעה. מכאן, שיש לבסס את חישוב הזכויות על ההשתכרות המלאה והאמיתית טרם הפגיעה. 8. **ניתוח סעיף 28 לפקודת מס הכנסה:** סעיף זה מתיר קיזוז הפסדים משנים קודמות. בית הדין קבע כי בעוד שקיזוז זה רלוונטי לצורכי מס, הוא אינו משקף את ההכנסה בשנה השוטפת עצמה, ולכן אין לכלול אותו בחישוב בסיס השכר לצורכי ביטוח לאומי. ההפסדים משנים קודמות אינם נובעים משנת 2015, ולכן אינם משקפים את ההכנסה השוטפת באותה שנה. 9. **פסיקה רלוונטית (עב"ל (ארצי) 34791-12-14 משה ברנס):** בית הדין הארצי לעבודה קבע בעניין ברנס כי לצורך קצבת שארים, אין להתייחס ל"שורה התחתונה" של השומה לאחר ניכוי הפסדים, אלא להכנסה לפני ניכוי הפסדים. הסיבה לכך היא שהפסדים חשבונאיים אינם משקפים את הצורך הסוציאלי של המבוטח. אף על פי שעניין ברנס עסק בקצבת שארים, בית הדין השתמש בעקרונותיו כדי לחזק את גישתו בעניין דמי פגיעה וקצבת נכות, שכן גם כאן התכלית היא הבטחת רמת ההכנסה. **החידוש המשפטי** החידוש העיקרי בפסק הדין נעוץ בהבחנה הדק והתכליתית שהוא עושה בין חישוב ההכנסה לצורכי מס לבין חישובה לצורכי ביטוח לאומי, כאשר מדובר בעובד עצמאי שנפגע בתאונת עבודה. בעוד שדיני המס מאפשרים קיזוז הפסדים משנים קודמות כדי להגיע לתמונה כוללת של מצבו הכלכלי של הנישום לאורך זמן, דיני הביטוח הלאומי, בהקשר של גמלאות פגיעה בעבודה, שואפים לשקף את ההכנסה *השוטפת* של המבוטח ערב הפגיעה, כדי להבטיח את המשכיות ההכנסה. בית הדין למעשה קובע כי יש לראות את ההפסדים משנים קודמות כגורם המקטין באופן מלאכותי את ההכנסה השוטפת, ואינו משקף את יכולת ההשתכרות בפועל של המבוטח בשנת המס הרלוונטית. לכן, גם אם שומת המס רשמית כוללת ניכוי זה, לצורכי קביעת בסיס גמלת הפגיעה, יש "להשיב" אותו. הפסיקה כאן מהווה הרחבה של העיקרון המנחה של "הבטחת המשכיות ההכנסה" (כפי שפורש בעניין ברקאי), וקובעת כי עיקרון זה גובר על פרשנות צרה של "השומה הסופית" כפי שהיא מוצגת על ידי המוסד לביטוח לאומי, כאשר הדבר מוביל להקטנת הגמלה הפוגעת בתכליתה. **סוף דבר** בית הדין פסק כי התביעה מתקבלת, וההכנסה השנתית לצורך חישוב דמי הפגיעה בעבודה תעמוד על סך 324,000 ₪ (259,026 ₪ + 64,974 ₪), כלומר, ללא הפחתת ההפסדים משנים קודמות. הנתבע חויב בהוצאות. **הערה:** הדגשות המקור במצוטטים הובאו כפי שהן במקור.