ע"א 49111-12-20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור בעניין מימון הוצאות הסעות תלמידים מכמה טעמים. ראשית, אין חובה על פי חוק או פסיקה קודמת לפצות תלמידים הלומדים במוסדות חינוך לא רשמיים עבור עלויות ההסעה שלהם. חוק לימוד חובה ותקנות הרישום אינם מטילים חובה על הרשות המקומית לממן הסעות לבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים. כמו כן, חוזר מנכ"ל משרד החינוך, המתווה את הסדרי הסעות התלמידים, חל אך ורק על מוסדות חינוך רשמיים. גם פסיקה קודמת תומכת בתפיסה כי הזכות לחינוך חינם אינה כוללת מימון תחבורה. הואיל והמערערים למדו במוסדות לא רשמיים, הם אינם זכאים להסעה או למימון מהמשיב. יתר על כן, הבקשה להחזר נעשתה בדיעבד מבלי שפעלו בהתאם לנהלים המתאימים. רישום התלמידים ושיבוצם מבוססים על פרמטרים גיאוגרפיים ומהותיים, ומאחר שמוסדות רשמיים מתאימים בשפה הערבית קיימים במקומות סמוכים, ניתנה להורי המערערים האפשרות לרשום את ילדיהם לבתי ספר אלה עם מימון הסעות פוטנציאלי. בחירתם לרשום את הסטודנטים למוסדות לא רשמיים פירושה שעליהם לשאת בעלויות ההסעה בעצמם. עוד הבהיר בית המשפט כי פסק דינו של בית משפט קמא בעניין חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי לוקה בטעויות יסוד ודינה להתבטל. לא היה צורך לקשור את הדיון בחוק זה להליך, שכן הצדדים לא טענו היבט זה, וייתכן שהוא גרם לאי הבנה ציבורית. הערעור נדחה בסוגיית מימון התחבורה, וגם פסק הדין בעניין חוק היסוד מבוטל. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו. ניתן לפרסם את פסק הדין מבלי לזהות את המערערים.