ע"א 7664/00

תקציר

המקרה עסק במערערים, חברות קבלניות, הבונות בחולון, אשר נדרשו לשלם לעירייה "אגרת מבני ציבור" בגין היתרי בנייה. למרות שבתחילה הסכימו לתשלום זה מרצון וללא התחייבות חוקית, בהמשך טענו המערערים כי העירייה הפרה את ההסכם ביניהם או כי הוא בטל מחמת אי חוקיות. בית המשפט העליון סקר מספר נקודות משפטיות, וקבע כי למרות שהאגרה הייתה בלתי חוקית, הסכמתם הוולונטרית של המערערים לשלם אותה ריפאה את אי החוקיות, ומשכך החוזה תקף. בית המשפט הבחין בין הסכמים שנעשו תחת אילוצים לבין הסכמים וולונטריים, וקבע כי המערערים נהנו מההסכם שכן הוא זירז את היתרי הבנייה שלהם, ואיפשר להם להרוויח מעליית ערך הנכס. כמו כן, בית המשפט בחן האם ההסכם הפר את תנאיו כאשר העירייה לא גבתה אגרות מקבלנים אחרים. נמצא כי ההסכם התנה את מאמצי העירייה לגבות את האגרות, ולא ערבות לגבייה. בנוסף, בית המשפט התחשב באיחור של 13 שנה בהגשת התביעה של המערערים ובתביעה הראשונית שהתמקדה בהפרה ולא בחוסר תוקף חוזי, מה שהוביל להשתק נגדם. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר כי הסכמת המערערים שוללת את חובת ההשבה של העירייה, ויתרונות התמחור שהושגו באמצעות הפיתוח הצדיקו את דחיית תביעתם.