ע"ו 33603-03-11

תקציר

עניינו של פסק דין זה בטענתו של נכה צה"ל כי יש להכיר במלוא חומרת נכותו – ירידה בשמיעה וטנטון – כנגרמת מתנאי שירותו, או לחילופין כמחמירה על ידם "בשיעור הגבוה ביותר". החייל המשוחרר, ששירת בצה"ל בשנים 1964–1967 ולאחר מכן בצבא קבע עד 1987, תבע לראשונה קצבת נכות בשנת 1982 עקב ירידה בשמיעה. קצין התגמולים הודה בשנת 1983 כי הפגיעה האקוסטית של המשוחרר אירעה במהלך שירותו הצבאי והייתה קשורה לשירות, אך העריך את אחוזי הנכות שלו ב-0%. במהלך השנים בקשות החייל המשוחרר לבדיקה חוזרת וערעורים לוועדות רפואיות גבוהות יותר ולבית המשפט המחוזי הביאו להעלאה הדרגתית של שיעור הנכות שלו ל-2%, ובהמשך ל-15%. הבדיקה הרפואית האחרונה, שבוצעה בשנת 2008, ייחסה 50% מנכותו של החייל המשוחרר לחשיפה לרעש מחוץ לצבא, כלומר עבודתו כמורה נהיגה אזרחי. קצין הפיצויים אימץ את ממצאי הבדיקה וייחס 7.5% מנכותו של החייל המשוחרר לשירותו הצבאי. החייל המשוחרר ערער על החלטה זו, וטען כי יש לייחס את כל נכותו לשירותו הצבאי. עם זאת, ועדת המבחן מצאה כי הוא לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להראות כי נכותו נבעה אך ורק מחשיפה לרעש הקשור לשירות. במקום זאת, מצאה הוועדה כי החמרת נכותו נבעה גם מגורמים מחוץ לצבא, לרבות גילו ויתר לחץ דם, ואימצה את חוות דעתו של ד"ר נכטינגל, מומחה שהעיד כי גורמים אלה עלולים לגרום לירידה בשמיעה. ועדת הקמא דחתה את תביעתו של החייל המשוחרר והורתה לו לשלם למשיב 2,320 ₪ הוצאות ושכר דירה. הוותיק ערער על החלטה זו, אך ערכאת הערעור הסכימה עם ממצאי ועדת הערר ודחתה את הערר, בקובעה כי בהחלטת הוועדה לא נפלו טעויות משפטיות. כן הורה בית המשפט למערערת לשלם למשיב הוצאות נוספות בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין. השופט ש' שטמר, השופט ב' בר-זיו והשופט ד"ר א' זרנקין שמעו את התיק והסכימו עם פסק הדין.