עת"מ 11268-02-11

תקציר

העותרים, תושבי רצועת עזה, ביקשו להיכנס לישראל כדי להתפלל במסגד אלאקצא, אך סורבו על ידי המשיבים. עם זאת, בית המשפט בחר לדון בעתירה לגופה, למרות שהבקשה הייתה רגישה בזמן והמועד האחרון חלף. בית המשפט הגיע למסקנה כי לישראל, כמדינה ריבונית, יש זכות לשלוט בכניסת זרים לשטחה, במיוחד לאור שליטתה של רצועת עזה על ידי ארגון טרור. החלטת ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי משנת 2007 הגבילה את תנועת האנשים אל רצועת עזה וממנה, החלטה שאושרה על ידי בית המשפט בעתירות קודמות. בית המשפט הדגיש כי חובותיה של ישראל כלפי רצועת עזה מוגבלות לצרכים הומניטאריים בסיסיים, והזכות לחופש דת ותנועה אינה חלה כאן. טענות העותרים, שהסתמכו על המשפט הבינלאומי ועל חוק השמירה על המקומות הקדושים, הוגדרו כחסרות בסיס, שכן אין בהן כדי להבטיח לזרים את זכות הכניסה לישראל. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי מדיניותם הכללית של המשיבים לאסור על כניסת תושבי הרצועה לישראל היא חוקית וסבירה, במיוחד נוכח הסיכונים הביטחוניים. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לשלם את הוצאות המשיבים ביחד ולחוד בסך של 25,000 ₪. בית המשפט הדגיש את הצורך לאזן בין נגישות הציבור לצדק לבין ניצול יעיל של הזמן השיפוטי, ולכן הורה על הוצאות במקרה זה, במיוחד לאור העובדה שהעתירה הוגשה על ידי עמותה המוגדרת כ"עותרת מקצועית".