ת"א 12043-04-19

תקציר

פסק הדין דן בתקופת ההתיישנות וקובע כי תביעת התובע אינה חסומה, שכן עילת התביעה קמה בשנת 2014 כאשר התובע שלח את הודעת הביטול הראשונה לנתבע. בית המשפט בוחן גם את ההסכם בין הצדדים ומוצא אותו כהסכם רישיון במקרקעין, ומגיע למסקנה כי הנתבע חייב בתשלום תמורה בגין השימוש בנכסים. טענת הנתבעים כי ברשותם רישיון בלתי חוזר ללא תמורה נדחית, שכן בית המשפט אינו מוצא נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. כמו כן, בית המשפט מוצא כי התובעת ביטלה את ההסכם כדין ורשאית לדרוש מהנתבעת דמי שימוש נאותים. בית המשפט ממנה שמאי מומחה שיקבע את דמי השימוש המתאימים, הקבועים על 223,000 ₪ לחודש בתוספת מע"מ. הנתבע חויב בתשלום אגרות אלו החל ממועד הגשת התביעה בשנת 2019. בית המשפט ממליץ לרשויות המדינה לסייע לנתבעת, נוכח אופיו הציבורי של המרכז הגריאטרי שלה וקשייו הכלכליים, ונוהג באיפוק בפסיקת הוצאות משפט לתובע, תוך שהוא קובע אותן על סך של 25,000 ₪. ככלל, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבע נדרש לשלם לתובע את דמי השימוש המתאימים, בצירוף הוצאות משפט מוגבלות.