בג"צ 3627/92

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה נגד הכרזות הממשלה לפי חוק הפיצויים לנפגעי אסונות טבע בדבר תופעות טבע חריגות שאירעו בחורף 1991/92. העותרים, חקלאים ועמותות חקלאיות, טענו כי ההכרזות פגומות, ומונעות מחקלאים רבים לתבוע פיצויים בגין נזקים. הקובלנה העיקרית הייתה אי ההכרזה על הצטברות חריגה של תופעות טבע כאסון טבע. בג"ץ פסק בחלקו לטובת העותרים. בית המשפט קבע כי החוק מחייב את שר החקלאות לאזן בין צרכי החקלאים שנפגעו לבין האילוצים התקציביים בעת הגשת הכרזה על אסון טבע לממשלה. על השר לשקול את חוות דעת המומחים, את מידת הנזק ואת ההצדקה לפיצוי, המשקפת איזון ראוי בהצעתו. הממשלה, בתורה, יכולה לאמץ את ההצעה או לשנות אותה, כל עוד היא שוקלת גורמים רלוונטיים. בית המשפט מצא כי העותרים לא הביאו ראיות מספיקות לטענותיהם בדבר שניים מתוך שלושת הליקויים הנטענים בהצהרות. עם זאת, השמטת סעיף הצבירה מההצעה שהוגשה לממשלה הייתה בעייתית, שכן היא מנעה איזון ראוי בין השיקולים. בית המשפט הורה לשר החקלאות לבחון מחדש את הנושא ולהגיש הצעה חדשה לממשלה בתוך 60 יום. המדינה נדרשה לשלם את הוצאות העותרים. השופט א' מצא, שכתב את פסק הדין, נתמך על ידי השופטים א' ברק וא' גולדברג.