דב"ע נב/24 - 3

תקציר

המקרה סובב סביב עובדת בהריון שפוטרה על ידי מעסיקה. העובדת הגישה תביעה נגד המעסיק בדרישה לחייבו לשלם את שכרה, לפדות ימי חופשה ולשלם דמי הבראה מדצמבר 1988 עד אוגוסט 1989. מנגד, המעסיק טען כי העובדת התרשלה ופיטר אותה ללא קשר להריונה. בית הדין האזורי פסק לטובת העובדת, והורה למעסיק לשלם שכר עבור דצמבר 1988 עד תום חופשת הלידה באוגוסט, אך גם לנכות את דמי האבטלה שקיבלה העובדת בתקופה זו. בנוסף, בית הדין דחה את תביעת העובדת לפיצויי הלנה, המגיעים לעובדים כאשר מעסיק מסרב לשלם שכר. הן העובד והן המעסיק ערערו על החלטה זו. העובדת ביקשה לקבל בחזרה דמי אבטלה ופיצויי הלנה, ואילו המעסיק לא הגיש ערעור שכנגד. נציג ציבור מונה אך לא התייצב לדיון, ולכן הערעור נדון ללא טיעוניהם. באשר לדמי אבטלה, בית הדין קבע כי אמנם אין זה רצוי שעובדת תקבל תשלומים גבוהים יותר בגין אי עבודתה, אך גם אין זה הוגן להפחית את הנטל הכלכלי על מעסיק המפטר עובדת בהריון שלא כדין. משכך, הורה בית הדין למעסיק לשלם לעובדת את מלוא שכרה במהלך ההיריון, כולל הפרשי ריבית והצמדה, ועל העובדת להשיב את דמי האבטלה שהתקבלו למוסד לביטוח לאומי. בסוגיית פיצויי הלנה ציין בית הדין כי המעסיק הכחיש להגנתו כל התחייבות לתשלום שכר, דבר שיכול להתפרש כבקשה חלופית להפחתת פיצוי כאמור אם תיקבע החובה לתשלום שכר. יתר על כן, היעדרותו של נציג המעסיק בדיון בערעור גרמה לכך שבית הדין ישקול את טענות העובד ללא התייחסות המעסיק. בית הדין קבע כי ניתן להגדיר את התשלומים המגיעים לעובדת, בעקבות ביטול פיטוריה, כ"שכר" במובן הרחב. עם זאת, תשלומים אלה לא נחשבו ל"שכר" לצורך פיצוי הלנה לפי חוק הגנת השכר. כתוצאה מכך, נדחה הערעור בעניין פיצויי הלנה. לבסוף, בית המשפט הורה למעסיק לשלם לעובד 2,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט. פסק הדין נשלח גם ליועץ המשפטי של המוסד לביטוח לאומי לתשומת ליבם.