בג"צ 476/97

תקציר

העתירה, שהוגשה בינואר 1997, ערערה על שלילת רישיון לישיבת קבע של תושב מזרח ירושלים שנסע לחו"ל. כן ביקשו העותרים איחוד משפחות והארכת אשרת ביקור לאדם אחר. העותרים טענו כי מדיניות משרד הפנים, שהביאה לביטול, היא מדיניות חדשה שהוחלה רטרואקטיבית. בית המשפט איחד את ההליכים עם עתירה נוספת באותו נושא. בסופו של דבר קיבלו העותרים את הסעד המבוקש: לעותר הראשון ניתן רישיון לישיבת קבע, הבקשה לאיחוד משפחות אושרה, והעותר השני קיבל אשרה מסוג אחר. מאחר שתכלית העתירה הושגה, ביקשו העותרים לדחות את העתירה וביקשו לחייב את המשיבים בהוצאות. בית המשפט נעתר לדחייה ופסק גם לטובת העותרים בעניין ההוצאות. המשיבים חויבו לשלם לעותרים סכום של 10,000 ₪, כולל מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה. קביעה זו ניתנה משום שהעתירה הניעה את המשיבים לפעול ולהעניק את הסעד המבוקש. בנוסף, בית המשפט לא מצא התנהגות פסולה מצד המשיבים שיש בה כדי להצדיק הוצאות נוספות, ומעשי המשיבים היו מקובלים ברובם. ההחלטה לחייב את המשיבים בהוצאות לא הושפעה גם מכך שהסעד לא ניתן במלואו או שבקשת האשרה של העותר השני לא הועלתה בעתירה.